פרשת "אמור"
בפרשתנו מופיע מקרה חריג, חמור מאין כמותו: "ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי… ויקוב את השם ויקלל" (ויקרא כד, יא). להזכיר את השם המפורש שנאמר בסיני בעת קבלת התורה, ולקלל? כיצד קרה הדבר?
ישנם שני פסוקים אשר בשניהם מדובר על בני אדם שיצאו. אצל משה רבנו נאמר: "ויצא אל אחיו וירא בסבלותם" (שמות ב, יא), ואצל בן המצרי נאמר: "ויצא… ויקוב את השם, ויקלל". לא בכדי מתבטאת התורה אצל שניהם בלשון "יציאה".
משה רבנו גדל בבית פרעה, היה נכדו המאומץ, בן לגזע האדונים, המשעבדים. אך הוא יצא משם, אל ההיפך הגמור, אל אחיו המעונים, המדוכאים. יצא כדי להצטער בצערם, לחוש בעינויהם. הוא סיכן את נפשו כדי להציל יהודי מעונה, נמלט על חייו ויצא למשך שנים ארוכות לגלות, עד ששב ביד רמה כמושיעם של ישראל.
המקלל, יצא גם הוא. הוא שהה בקרב עם ישראל, והיה עד לכל האותות והמופתים. עבר עם כולם את הים בעת קריעת ים סוף, שמע עם כל ישראל את קול ה' במתן תורה, ראה את האש ואת עמוד הענן. חי באווירה של קדושה, של טוהר – ויצא. יצא אל ההיפך הגמור, אל הבעיטה בכל קודש. מברכה – לקללה, מחיים – למוות.
אמנם שתי היציאות מנוגדות בתכלית אולם יש בהן צד שווה:
משה רבנו נלקח לבית פרעה בהיותו תינוק. כל התחזיות הורו שהוא יהיה נסיך מצרי נכבד, מאומה לא חסר לו בארמון, אך כח טמיר משך אותו החוצה, אל אחיו. לעומת זאת, המקלל אף הוא גדל בבית יהודי לאימו היהודיה, ושהה עם ישראל בשעותיו הנשגבות ביותר, לא היה חסר לו דבר. אולם כח טמיר משך אותו החוצה אל ההשחתה והטומאה, אל השאול והאבדון.
מהו אותו כח נעלם וחזק המושך את הברואים לפעול נגד תנאי חייהם, נגד הרגליהם? התשובה, על פי המקובלים, הנה – השורשים, האבות!
משה רבנו היה בן עמרם, נכדו של לוי בן יעקב אבינו. הוא היה יהודי, דור אחר דור. יהודי, גם אם יגדל בבית פרעה, גם אם יציעו לו את כל מנעמי העולם – יימשך בכח בלתי מודע אל מקורו, אל שורשיו, אל עמו ואל אלוקיו! ואילו המקלל – מדגישה התורה הקדושה – היה בן איש מצרי. גם אם יגדל בבית יהודי, גם אם יסתפח אל עם ישראל, גם אם יחזה בכל האותות והמופתים, במריבה הראשונה הוא יצא וייבעט!
בתקופתנו עבר העם היהודי טלטלה, קהילות שלמות נעקרו ממקומות שהיו מושרשות בהם מאות בשנים. נתלשו ממורשתן המפוארת, ונקלעו לתרבות אחרת, מנוכרת וזרה. במישרין ובעקיפין הפעילו על בניהן מכבש של לחצים, ניסו לעקור מליבם את המורשת ואת התרבות, את המסורת ואת המנהגים. עירבלו אותם בכור היתוך חברתי ותרבותי. לעיתים נראה היה שאמנם הצליחו לעקור מליבם את המטען הרוחני הכביר, את המורשת העשירה, את האמונה התמה והזכה.
כך נדמה היה – אך לא! השורשים גברו! אנו רואים בעינינו את תחילתו של המהפך. העם שב לשורשיו ולמורשתו. ארבעים דורות של אבות קדושים – אי אפשר לעקור, העם שב אל עצמו והרי כך מודיע לנו המורה נבוכים: "וכבר הבטיחה תורה, שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד נגאלין".
הרב משה מור הי"ו מלוד
