פרשת 'ואתחנן'
ויתעבר ה' בי למענכם
פרשת ואתחנן, נקראת תמיד לאחר תשעה באב. ועל שם ההפטרה שלהפרשה, נקראת גם השבת כולה "נחמו".
למעשה, בשבת זו מתחילה סדרת 'שבעה דנחמתא', שבע שבתות הבאות לאחר יום חורבן הבית ט' באב ועד לערב ר"ה הבעל"ט.
בפרשה זו, חוזרת התורה על כך שמשה מתבשר על אי כניסתו לארץ ישראל ועל העברת שרביט המנהיגות ליהושוע מחליפו. משה מספר לישראל, שתחנוניו לא הועילו לו בעניין הזה: ,ויתעבר ה' בי למענכם", ומיד לאחר מכן, נושא משה נאום נלהב לפני בני ישראל, על כך שלא יתרגלו חלילה למצבם בארץ המובטחת, וכי ההרגל עלול להוליד מכשולים רבים, עד לעבודת אלילים וגלות מן הארץ המובטחת.
על עצם העברת שרביט המנהיגות ליהושוע, ואי הכניסה לארץ המובטחת של משה, מתעכבים רבים מן מפרשי התורה. כיצד זה שמשה רבנו לא הצליח לבטל את רוע הגזרה. כיצד הרועה הנאמן שהביא פעמים רבות למחילה של ה' על עוונות ישראל, לרבות חטא העגל החמור, כיצד דווקא הוא לא זוכה להיכנס לארץ ישראל?
אחת משיחותיו המוכרות של הרבי מליובאוויטש בעניין מותו של משה, נאמרה בשבת פרשת האזינו בשנת תשכ"ו.בשיחה מביא הרבי את לשון התורה שמספרת לנו על קיום דבריו של ה' על ידי משה עד לפרט האחרון, לרבות עלייתו להר נבו בכדי למות שם ולהיאסף אל עמיו. התורה בוחרת לתאר זאת במילים "בעצם היום הזה". רש"י על אתר מביא שני מקרים נוספים בהם התורה השתמשה במילים אלו "ויהי בעצם היום הזה".
הפעם הראשונה היתה כשנח נכנס לתיבה יחד עם משפחתו והחיות, הניצולים היחידים מהמבול שהשחית את העולם עד ליסוד. אנשי הדור שראו את נח מתארגן לקראת הכניסה לתיבה, אמרו בליבם: "הוא הולך להציל את עצמו ואת בני ביתו ואותנו ישאיר כאן למות?!",
אמר הקב"ה: "ויהי בעצם היום הזה". נח ייכנס לתיבה בעיצומו של יום, בצהרי היום ולא יאונה לו כל רע.
הפעם השניה בה נכתב "ויהי בעצם היום הזה", היתה כשיצאו בני ישראל ממצרים. המצרים שהתקשו לשחרר את היהודים וראו אותם מתארגנים ליציאה, אמרו בליבם להרוג אותם בטרם יצאו לחופשי מארצם. גם כאן, אמר הקב"ה, שהיציאה ממצרים תהיה בעצם היום ולא במחשכים כגנבים.
הפעם השלישי היא כאמור, בעלייתו של משה להר נבו למות שם. הרבי שואל בשיחה, לכאורה, מדוע היה צורך במילים "ויהי בעצם היום הזה"? וכי מישהו חשב בדעתו למנוע את מותו של משה, ואם כן מדוע?
אלא שבני ישראל אכן לא רצו לתת למשה ללכת אל עבר מותו. דווקא האיש שליווה אותם כל הדרך ממצרים ועד לארץ המובטחת לא ייכנס אליה?! אלא, שהדבר לא היה פשוט גם לישראל עצמם. הרבי מביא, שעם כניסתו של משה לארץ המובטחת, היה משה מצווה על ידי הקב"ה לבנות את בית הבחירה, ומכיוון שמשה היה בונה את המקדש, מובטח לו שמעשה ידיו נצחיים המה, לכן, כשהיו ישראל חוטאים כלפי שמיא, היה הקב"ה מפנה את זעמו על ישראל חלילה ולא על עץ ואבן (המקדש) שהיה נצחי בגלל הקמתו על ידי משה. לכן, במובן מסוים, "הקריבו" בני ישראל את משה, בכדי להציל את חייהם שלהם.
לדעת חלק מהמפרשים, ביטול המוות של משה, אכן היה תלוי בידי ישראל, וכי באמצעות ריבוי תפילות ותחנונים, היו יכולים למנוע את מותו. אחד המפרשים אף מדייק ואומר, שמכיוון שה' אמר למשה לעלות אל הר נבו ולמות שם, משמע שהעלייה להר, היא תנאי הכרחי בדרך למוות ולהסתלקות מן העולם. הרי שאם ימנעו ממנו מלעלות להר, לא ימות משה.
הרב הרצל קוסאשוילי הי"ו מלוד
