פרשת 'תרומה'
"וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ" וְגוֹ'.
רש"י הקדוש מבאר: "ויקחו לי תרומה" – לי – לשמי. ואינו מובן הרי ברור שהתרומה היא לכבוד הקב"ה?
וגם אינו מובן מדוע אומר "ויקחו" ולא "ויתנו"? אלא מכאן רואים שהתרומה שהאדם נותן לשם שמים לוקחת את האדם ומרימה אותו ומקרבת אותו לקב"ה .
ומובא בספר "תנא דבי אליהו" שכשבנו את ביהמ"ק הצניעו וגנזו את המשכן ולא שלט בו יד הצורר להחריבו כמו שבעוונותינו שלטה ידם בביהמ"ק מכיון שהמשכן נבנה מנדיבות ליבם הטהור של בני ישראל הכשרים, שבא להם בשכר העבודה הקשה שעבדו את המצרים, ואעפ"כ נתנו ברוחב לב לשם שמים! ולכן המשכן היה כ"כ חביב בעיני הקב"ה עד שכיפר על חטא העגל. ועד כדי כך שלעתיד לבא יבא הקב"ה וישרה בו שוב שנאמר: "עורי צפון ובואי תימן…יבא דודי לגנו וכו' – …באתי לגני אחותי כלה וכו'".
ואמר על כך רבי שמעון בר יוחאי : וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה – מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִשְׁתַּדֵּל בְּמִצְוָה וּלְהִשְׁתַּדֵּל בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, צָרִיךְ שֶׁלּא יִשְׁתַּדֵּל בּוֹ בְּרֵיקָנוּת וּבְחִנָּם, אֶלָּא צָרִיךְ הָאָדָם לְהִשְׁתַּדֵּל בּוֹ כָּרָאוּי כְּפִי כחוֹ מכספו ברוחב לב לשם שמים.
וְאִם תּאמַר, הֲרֵי כָּתוּב (ישעיה נה) לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב, שֶׁהֲרֵי הוּא בְּחִנָּם, (וְהִשְׁתַּדְּלוּת בְּלֹא כֶסֶף) ? אֶלָּא הִשְׁתַּדְּלוּת שֶׁל הַתּוֹרָה – כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת בָּהּ. הִשְׁתַּדְּלוּת כְּדֵי לָדַעַת אֶת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא – כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה, זוֹכֶה בּוֹ בְּלִי שָׂכָר כְּלָל. אֲבָל הִשְׁתַּדְּלוּת בַּקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁעוֹמֶדֶת בְּמַעֲשֶׂה, אָסוּר לָקַחַת אוֹתָהּ לְחִנָּם וּבְרֵיקָנוּת, כִּי אֵינֶנּוּ זוֹכֶה כָּךְ בְּאוֹתוֹ מַעֲשֶׂה כְּלָל לְהַמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אֶלָּא רַק בְּשָׂכָר שָׁלֵם.
בְּסֵפֶר הַכְּשָׁפִים שֶׁלִּמֵּד אַשְׁמְדַאי לִשְׁלמה הַמֶּלֶךְ – כָּל מִי שֶׁרוֹצֶה לְהִשְׁתַּדֵּל לְהַעֲבִיר מִמֶּנּוּ רוּחַ טֻמְאָה וְלִכְפּוֹת רוּחַ אַחֶרֶת, אוֹתוֹ הַמַּעֲשֶׂה שֶׁרוֹצֶה לְהִשְׁתַּדֵּל בּוֹ, צָרִיךְ לִקְנוֹת אוֹתוֹ בְּשָׂכָר מֻשְׁלָם בְּכָל מַה שֶּׁיִּרְצוּ מִמֶּנּוּ, בֵּין קָטָן בֵּין גָּדוֹל, מִשּׁוּם שֶׁרוּחַ הַטֻּמְאָה מִזְדַּמֶּנֶת תָּמִיד בְּחִנָּם וּבְרֵיקָנוּת, וְנִמְכֶּרֶת בְּלִי שָׂכָר, וְאוֹנֶסֶת בְּנֵי אָדָם לִשְׁרוֹת עֲלֵיהֶם, וּמְפַתָּה אוֹתָם לָדוּר עִמָּם. בְּכַמָּה פִתּוּיִים, בְּכַמָּה דְרָכִים, מַסְטָה אוֹתָם לָשִׂים דִּיּוּרָהּ עִמָּם.
וְרוּחַ הַקּדֶשׁ אֵינָהּ כָּךְ, אֶלָּא בְּשָׂכָר שָׁלֵם, וּבְהִשְׁתַּדְּלוּת רַבָּה וּגְדוֹלָה, וּבְטִהוּר עַצְמוֹ וּבְטִהוּר מִשְׁכָּנוֹ, וּבִרְצוֹן לִבּוֹ וְנַפְשׁוֹ. וְהַלְוַאי שֶׁיָּכוֹל לְהַרְוִיחַ אוֹתוֹ שֶׁיָּשִׂים מְדוֹרוֹ עִמּוֹ, וְעִם כָּל זֶה שֶׁיֵּלֵךְ בְּדֶרֶךְ יָשָׁר, שֶׁלֹּא יִסְטֶה יָמִינָה וּשְׂמֹאלָה, וְאִם לֹא – מִיָּד מִסְתַּלֵּק מִמֶּנּוּ וּמִתְרַחֵק מִמֶּנּוּ, וְלֹא יוּכַל לְהַרְוִיחַ אוֹתוֹ כְּבַתְּחִלָּה.
וְעַל זֶה כָּתוּב וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ, מֵאוֹתוֹ שֶׁנִּקְרָא אִישׁ, שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ. וְכָל מִי שֶׁמִּתְגַּבֵּר עַל יִצְרוֹ נִקְרָא אִישׁ. אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, מַה זֶּה אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ? אֶלָּא שֶׁיִּתְרַצֶּה בּוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נז) לְךָ אָמַר לִבִּי. צוּר לְבָבִי. וְטוֹב לֵב. וַיִּיטַב לִבּוֹ. אֶת כֻּלָּם אָמַר בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. אַף כָּאן – אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, מִמֶּנּוּ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי, שֶׁהֲרֵי שָׁם נִמְצָא וְלֹא בְמָקוֹם אַחֵר.
המובן מכל האמור שיש מעלה גדולה לכסף שאדם עמל עליו ונותן אותו לכבוד הקב"ה!
והדבר ידוע בפירוש המילה "ונתנו" שהיא נקראת ישר והפוך, לומר לך שהנותן גם מקבל, וכמו שסיפר יהודי אחד, שהלווה לחבירו סכום גדול ביותר וכבר עבר זמן הפירעון ועדיין ההוא לא פרע את חובו, ועל אף כל ההפצרות שיחזיר לו את הלוואתו – לא עזר שום דבר וההוא לא החזיר, עד כדי כך שכבר אמר המלוה שהוא מסכים לוותר לו על חלק ניכר מהחוב העיקר שיחזיר לו את חובו, אבל ההוא כנראה לא היה באפשרותו ולכן לא החזיר.
באותו זמן קיבל המלוה מכתב ממס הכנסה שהוא מתבקש לשלם סכום גדול למס הכנסה, אך מכיון שהלווה את כספו לא היה לו אפשרות לשלם ולכן לא שילם אלא דחה זאת, הוא כבר קיבל התראה שניה אבל עדיין לא שילם כיון שלא היה באפשרותו לשלם. בצר לו כשראה שלא יעזבו אותו אך מנגד אין לו כסף לשלם, שלח את החומר לרואה חשבון שלו שיבדוק מה אפשר לעשות, ואמר בלבו ה' יעזור – ממצווה לא מפסידים. והנה כעבור כמה ימים הרואה חשבון מתקשר אליו ואומר לו שבדיוק הוא מצא איזה סעיף הפוטר אותו לגמרי מתשלומי המס של כל השנה, וכמובן שמאד שמח אותו סוחר מהבשורה. והבין כי יד ה' היתה פה. והנה לא ארכו הימים והלוה החזיר לו את כל החוב עד הפרוטה האחרונה!. אותו יהודי סיפר את הדברים והוסיף, כמה הצטערתי על כספי וזהבי שירד לטמיון כשחברי נמנע מלהשיב את ההלואה, ולא ידעתי שבכך מצילני בוראי מלשלם טבין ותקילין לבעלי המס, והוא שומר בשבילי את כל אותו הסכום לכשיבוא העת הראוי שיוכלו כל המעות להישאר בידי.
ויהי רצון שנזכה לקיים בנו הפסוק : “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"- בתוך כל אחד ואחד מישראל עד לבנין בית המקדש ע"י משיח צדקנו במהרה בימינו, אמן!
הרב מיכאל בראל (אלאשוילי) הי"ו מרמלה.
