פרשת תרומה
בפרשתנו הקב"ה מצווה את משה לקחת תרומה לבניית המשכן "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ". אומר המדרש: "בשעה שאמר הקב"ה למשה על עסקי המשכן, אמר לפניו, ריבונו-של-עולם, יכולין הן ישראל לעשותו? אמר לו הקב"ה: אפילו אחד מישראל יכול לעשותו, שנאמר מֵאֵת כָּל אִישׁ". מפרשי המדרש מדמים את תמיהתו של משה לתמיהת שלמה המלך בספר מלכים על בית המקדש: "הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱ-לֹהִים עַל הָאָרֶץ? הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ!". גם משה תהה כיצד מסוגלים בני אנוש להשכין את הקב"ה בעולם הזה. תשובת הקב"ה הייתה שלא זו בלבד שהדבר אפשרי, אלא בכוחו של כל יחיד לבנות את המשכן.
האמירה שכל אחד ואחד מבני ישראל יכול היה לבנות את המשכן אין כוונתה לבנייה רוחנית, אלא לבנייה ממשית של המשכן, עם כל הפריטים והחומרים הדרושים לו. נשאלת השאלה: איך ייתכן שברשותו של כל יהודי היו עצים, זהב וכסף ונחושת ואבנים יקרות לעשיית המשכן וכליו? ממשיך המדרש: "אף במן שהיה יורד לישראל היו יורדות בו אבנים טובות ומרגליות, והיו… באין ומלקטים אותן והיו גונזין אותן". עם המן שירד מן השמים ירדו אבנים טובות ומרגליות. נמצא שכל יהודי היה עשיר והיה בכוחו לרכוש את כל חומרי הבנייה הנחוצים למשכן.
מכאן עולה הוראה נפלאה בעבודת השם: כל יהודי בכוחו וביכולתו לבנות משכן לקב"ה. גם אם לעיתים נראֶה שיהודי פלוני אינו ראוי לתפקיד של "ועשו לי מקדש", יש לדעת ש"אַל תַּבֵּט אֶל מַרְאֵהוּ" החיצוני, שכן התורה עצמה מעידה עליו: "מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ"; בלי יוצא מן הכלל! לכן חייבים להפיץ את היהדות בקרב כל ישראל ולעורר את ליבו של כל יהודי, גם אם הוא נראֶה רחוק מכך, מכיוון שגם בכוחו של אותו יהודי לבנות משכן לקב"ה.
אדם עלול לטעון: רצוני להתגדר בד' אמות של תורה וקדושה ואיני חפץ לרדת ממדרגתי ולפעול בקרב אנשים השרויים בתוך הבלי העולם. יש להשיב לו שכבר שלמה המלך, החכם מכל אדם, שהשיג את החכמות הנשגבות ביותר, ידע שתכלית בריאת האדם אינה רוחניות אלא עבודת המקדש בגשמיות – "כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי". לכל יהודי יש היכולת הרוחנית לבנות את בית המקדש בגשמיות ולהביא את הגאולה השלמה. כאשר נתמסר לעורר יהודים לבניית המשכן ולגרום ל"ידבנו לבו", נחיש את הגאולה השלמה ואת בניית בית המקדש השלישי, "מקדש ה' כוננו ידיך". (התוועדויות תשמ"ג)
