פרשת אחרי מות קדושים
פרשת אחרי מות מתוארת עבודת הכוהן הגדול בבית המקדש ביום הכיפורים. הרמב"ם מציג את הדרך שבה השביעו חכמי ישראל בימי הבית השני את הכוהן הגדול קודם יום הכיפורים, על רקע תופעת הצדוקים, שכפרו בתורה שבעל-פה, ופירשו את הפסוק "כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת" שיש להדליק את הקטורת בחוץ, ואז להכניסה לקודש הקודשים. החכמים חששו שמא הכוהן הגדול נוטה לצדוקים, ועל כן נהגו להשביעו בערב יום הכיפורים ולומר לו: "אישי כוהן גדול… משביעין אנו עליך… שלא תשנה דבר שאמרנו לך". מוסיף הרמב"ם ומתאר: "והוא פורש ובוכה, על שחשדוהו במינות, והן פורשין ובוכין, לפי שחשדו למי שמעשיו סתומין, שמא אין בליבו כלום".
המעמד הזה מעורר תמיהה: מה הטעם להשביע את הכוהן הגדול ואחר-כך לבכות על כך? אם ההשבעה איננה דבר רצוי, מדוע להשביע אותו בשל חשד שאין לו בסיס? ולעומת זה, אם ההלכה מחייבת להשביע את הכוהן הגדול, מדוע בכו החכמים; הלוא הם מקיימים את ההלכה! נוסף על כך יש להבין מדוע בכה הכוהן הגדול. אם צדיק הוא ואין בו שום נטייה לדעות הצדוקים, הלוא הוא יודע שאין בו רבב והחשד אינו אלא חשד שווא.
הסיבה לבכיו של הכוהן הגדול היא שהחשד אינו נוצר בחלל ריק. הגמרא אומרת "אין אדם נחשד בדבר אלא אם כן עשאו, ואם לא… ראה אחרים שעשו ושמח". כלומר, יש קשר כלשהו בין הנחשד למעשה. ואף-על-פי שהחשד כאן אינו אישי, אלא ההלכה מצווה להשביע כל כוהן גדול, עצם החובה הזאת נובעת מהכלל שהתורה מדברת על הרוב, ולכן גם הכוהן הגדול נחשד. את הכוהן הגדול משביעים על עבודת הקטורת דווקא, מפני שעבודה זו בקודש הקודשים היא החשובה ביותר, בהיותה משפיעה על חיי עם ישראל כל השנה. זו עבודה יחידה מסוגה, שנעשית לפנַי ולפנים, אחת בשנה, במקום המיוחד ביותר ועל-ידי האדם המיוחד ביותר. כדי לוודא שעבודה קדושה זו נעשית כשורה – השביעו את הכוהנים הגדולים שלא יסטו בה מדברי חכמים.
ובכל-זאת בכו החכמים בבואם להשביע את הכוהן הגדול. עצם החשד ביהודי לא הניח להם, עד שפרצו בבכי. דמעות נוצרות כאשר המוח אינו מסוגל להכיל את עוצמת הרגש, והדבר מעיד על גודל הצער. מכאן אפשר ללמוד כמה גדולה מצוות אהבת ישראל: ברגעים הנעלים ביותר בשנה, בערב יום הכיפורים, נאלצים זקני בית הדין להשביע את הכוהן הגדול, כדי להבטיח שעבודת הקטורת ביום הכיפורים תיעשה כהלכה. וכשעשו זאת, פרשו ובכו מפני שחשדו ביהודי, ובכי זה נעשה הלכה בדברי הרמב"ם! ומכיוון שענייני בית המקדש הרוחניים קיימים גם היום, ודאי שיש להפיק מסיפור זה את הלקח המתאים להתחזקות באהבת ישראל. (התוועדויות תשמ"ה)
