פרשת אמור
זהירות, המעמד מחייב!
פרשתנו מתמקדת חלקה במצוות והנהגות לכוהנים כיצד עליהם לנהוג במעמדם רם המעלה, כפי שהתורה מגדירה אותם: "והכהן הגדול מאחיו" (ויקרא, כא, י). ובהמשך: "ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך בני ישראל" ( ויקרא כב, לב) – איסור חילול ה' הנורא.
מבלי להיכנס במבט ההלכתי, נתמקד במובן הרעיוני, ההשקפתי. במה הדברים אמורים? נקדים בקצרה. עם ישראל ירדו מצרימה, השתעבדו בעבודות פרך, משם הוציאנו ה' בנסים גלויים ועצומים למדבר, שם קבלנו את התורה. "דור המדבר" אכלו מן וחיו באטמוספרה שמיימית וניסית גלויה. "דור דעה"! לאחריה חטאו בחטא העגל הנורא וירדו ממדרגתם הגבוהה לשפל תחתית, ובתפילות משה רבנו המתיק ה' את הגלולה באמרו "סלחתי כדבריך". ציווה למשה לבנות משכן, וביום חג חנוכת המשכן, משה רבנו נביא הנביאים והאדריכל הגדול (של המשכן) מתעכב ולא נכנס לפני שהקב"ה קורא לו: "ויקרא אל משה" (ויקרא, א, א). מדוע? "למדה תורה דרך ארץ שלא יאמר אדם לחברו אלא אם כן קראו" (ילקוט שמעוני, תכט').ודרך ארץ קדמה לתורה ו"יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ" (פרקי אבות, פרק ב' משנה ב') (לפי פירוש אחד). וכך גדולי ומאורי ישראל נהגו לאורך כל הדורות בהיותם ראשית כל גדולים במידותיהם הנאצלות ובאישיותם הדגולה – כי תורה בלי דרך ארץ, הינו בגדר "העיקר חסר מן הספר", ולפני הכל הוא חילול השם נורא! וחז"ל למדו ממשה רבנו: "מכאן שתלמיד חכם שאין בו דרך ארץ נבלה טובה הימנו" (מדרש רבה, ויקרא רבה א') – כי תוצאות מעשיו הינן משפיעות לרעה ולאורך ימים.
איסור חילול ה' הינה מהחמורות בתורה, (עיין ה"יראים" מצווה ו', מסילת ישרים פרק יא ורבנו יונה ב"שערי תשובה" ועוד). זוהי איסור ששייך לכל יחיד מישראל, ובוודאי למורמים מעם, כי חילול השם חוצה גבולות ודרגות, וכל אחד לפי דרגתו הוא. יש חילול השם ששייך לאנשים גדולים מנהיגי העם, שהציפייה מהם היא שלימות וכל תזוזה וסטייה משלמות יכול להתפרש כחילול השם, ויש חילול השם של נושאי דגל התורה בעם ישראל, לומדי התורה ומוקיריה. כאשר הגמרא שואלת (יומא פב.) מהו חילול השם? משיב רבי יוחנן, כגון אני, אם אלך ד' אמות בלי טלית ותפילין ובלי לימוד תורה, ומפרש רש"י: כי "אין הכל יודעין שנחלשתי בגרסתי ולמדין הימני להבטל מתלמוד תורה". ורב משיב, כגון: אם אקח בשר מחנות אטליז בהקפה, ויכול הדבר להתפרש כגזל בעיני מאן דהו.
כאשר מרן ה"חפץ חיים" זצ"ל היה בדרכו לרכבת הנוסעת לווילנה בעניין ציבורי חשוב, התבקש להשלים מניין לתפילת מנחה. ה"חפץ חיים" שהתפלל כבר, השליםמניין ולאחריו חיכה שעות רבות לרכבת הבאה בקור עז. כל זה כדי שלא יהווה הסיבה לביטול תפילה במניין וייגרם חילול השם. כ"כ פעם אחת איחר לתפילת שחרית וחיכה למניין הבא, למרות שיכל להצטרף למניין זה בדילוג התפילה (כמבואר בשו"ע), ומדוע? כי הדבר יכול להתפרש אצל מישהו שיעתיק מהליכותיו לא רק בדיעבד כי אם לכתחילה, ויהיה זה חילול ה'.
הרמב"ם (פרק יסודי התורה ה, יא) מגדיר איסור חילול השם ומצוות קידוש השם, בלשונו הזהב: "והוא … שירבה בשחוק או באכילה ושתיה אצל עמי הארץ וביניהן, או שדבורו עם הבריות אינו בנחת, ואינו מקבלן בסבר פנים יפות, אלא בעל קטטה וכעס וכיוצא בדברים האלו, הכל לפי גדלו של חכם, צריך שידקדק על עצמו ויעשה לפנים משורת הדין. וכן אם דקדק החכם על עצמו והיה דבורו בנחת עם הבריות ודעתו מעורבת עמהם ומקבלם בסבר פנים יפות … ונושא ונותן באמונה, ולא ירבה באריחות עמי הארץ וישיבתן… עד שימצאו הכלמקלסין אותו ואוהבים אותו ומתאווים למעשיו, הרי זה קידש את ה' ועליו הכתוב אומר "ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר".
בדורנו יש להיזהר שבעתיים, כי הנושא את דגל התורה, הינו "המייצג" את התורה, ונדרשת זהירות יתירה בכל פעולה מפעולותיו, אם בדיבורו, בצניעותו ובמעשיו, אם בעמידה בתור בבנק, במכולת וכו', שכן במידה וייכשל חלילה, יאמרו: "הדתי הזה"… והרי זה בגדר חילול השם! כי להיות יהודי נושא דגל התורה הוא מעמד, והמעמד מחייב!
שבת שלום ומבורך!
הרב יצחק גאגולה הי"ו מרחובות
