פרשת בא
והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך, למען תהיה תורת ה' בפיך כי ביד חזקה הוציאך ה' ממצרים" (שמות י"ג ט').
פסוק זה אנו קוראים בפרשה הזו פרשת בוא והיא נאמרת עם הנחת התפילין, כל יום.
התפילין הן אות להשגחת ה' על עמו במשך כל תולדותיו וזכרון במיוחד ליציאת מצרים. הדגשה זו לפי הכתוב "למען תהיה תורת ה' בפיך", מוכיחה לנו שהתפילין הם גם גורם לחיזוק האמונה וקיום המצוות.
גדולי פרשני התורה מדגישים לפנינו בצורה ברורה ומפורשת את חשיבותה של מצוות תפילין להשרשת האמונה, כי על ידי אות זיכרון זה ליציאת מצרים אנו שמים אל לבנו ומאשרים במוחנו: א. מציאותו של ה'. ב. שהוא מנהיג את העולם. ג. שהוא מעניש את הרשעים ומשלם גמול טוב לצדיקים.
מצד שני רואים אנו, שגדולי הפוסקים מדגישים במצוות תפילין את חשיבותה ביחס לקיום התורה והמצוות והתנהגותו של האדם מישראל בדרך החיים.
"קדושת תפילין קדושתה גדולה היא, שכל זמן שהתפילין בראשו של אדם ועל זרועו הוא עניו וירא שמים ואינו נמשך בשחוק ובשיחה בטלה ואינו מהרהר מחשבות רעות, אלא מפנה ליבו בדברי האמת והצדק" (רמב"ם משנה תורה הלכות תפילין פרק ד' הלכה כ"ה).
"אמרו חכמים הראשונים, כל מי שיש לו תפילין בראשו ובזרועו וציצית בבגדו ומזוזה בפתחו מוחזק הוא שלא יחטא, שהרי יש לו מזכירים רבים והן הם המלאכים שמצילין אותו מלחטוא" (שם, הלכות מזוזה פרק ו', הלכה י"ג).
…"משורשי המצוה, לפי שאדם בהיותו בעל חומר ימשך בהכרח אחר התאוות כי כן טבע החומר לבקש כל הנאות אליו , לכן היא צריכה על כל פנים להרבה שומרים לשומרה… וציוונו (הקב"ה) להעמיד שומרים גיבורים סביב לה, והם שנצטוינו לבל נפסיק דברי תורה מפינו יומם ולילה, ושנתן ארבע ציציות בארבע כנפות כסותינו ומזוזה בפתחנו והתפילין בידינו ובראשנו, והכל להזכירנו למעל נחדל מעושק ידינו ולא נתור אחרי עינינו ואחרי יצר מחשבות לבנו" (ספר החינוך, מצות תפילין ת"כ).
הדברים הללו מלמדים אותנו כיצד מצווה זו מקיפה את האדם מכל רוחותיו, היא כאילו שוללת מן האדם את האפשרות של חטא ועבירה. דברים אלה עשויים להפליא אותנו: הנה אנו רואים שכל יהודי מאמין מניח תפילין בכל יום ובכל זאת מה מעטים הצדיקים והקדושים, ואף אלה שידיהם נקיות מחטא!
אכן הפליאה תוסבר לנו אם נבין, שיש לקיים מתחילה את המצווה כהלכתה, מתוך כוונה רבה וטהורה, מתוך רצינות וכובד ראש, אבל אם מניחים תפילין על הראש והראש עצמו משוטט (מטייל) בעולמות אחרים, אין שמים לב לתפילין , אין מרגישים בקדושתם, משתדלים להזדרז ולחלצם (להורידם), ולעיתים אף עוסקים בהתבדחות ובקלות ראש באותה שעה, דבר האסור במיוחד בתפילין, ברור שבהנחת תפילין כזו אין סיכויים כלל להגיע למדרגה של קדושה וטהרה.
מסופר על רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התניא, מייסד חסידות חב"ד, שבנסעו פעם בדרך עם חבורת חסידים התנפלו עליהם שודדים בשעה שהתפללו תפילת שחרית. הוא הוציא את ראשו כלפיהם והסתכל בהם ומיד נפל עליהם פחד רב והם ברחו. כששאלוהו החסידים לפשר הדבר הסביר להם זאת במאמר חז"ל: (ברכות ו' ע"א) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" (דברים כ"ח י') אלו תפילין שבראש, ואם כן כשראו השודדים את התפילין שעלי הם נבהלו. אבל, הוסיפו החסידים לשאול, הרי גם אנו מעטרים בתפילין וממנו לא נפחדו?- כן, ענה הרבי, הרי לא כתוב "אלו תפילין שעל הראש", אלא "תפילין שבראש" ואצלי ברוך ה', התפילין שבראשי… (כלומר אני חושב עליהם כל הזמן ומתכוון לקיים את המצווה בכוונה שלמה).
מכאן ברור עד כמה יש להשתדל ולהזהר לנהוג במצוות תפילין כהלכתה, ולהתייחס אליה ביראת הכבוד, שלא להסיח את הדעת מהן ולרכז בהן את הכוונה. מה רבה איפוא שגיאתם של הללו, המזלזלים במצוות תפילין ומתייחסים אליה בקלות ראש, בהפסידם מצווה חינוכית ממדרגה ראשונה שבידם להעלותה למדרגה עליונה,לזככם ולטהרם, שיכללו בעדת קדושים של עם ישראל.
אכן, מקור טעותם נובע מן החיפוש והרדיפה התמידיים אחרי מצוות הנראות ממשיות יותר, ולכן אולי חשובות יותר, כמצוות צדקה וכדומה, ושוכחים את חשיבותן הרבה של המצוות החינוכיות, הקובעות את מהותו של האדם, מעדנות את מידותיו ומזכירות לו את חובותיו כיהודי
הרב הקדוש, רבי חיים בן עטר חלה וכל הרופאים שבירושלים אמרו נואש לחייו. וכשקרבו ימיו למות ניגשה אליו אשתו הרבנית, נעמדה ליד מיטתו , ועיניה זלגו דמעות, ותבך ותתחנן.' ותאמר: אישי הרב, הלא יודע אתה שאני נשארת בעירום ובחוסר כל, ומאין יבוא עזרי? ויען הרב ויאמר לה: מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה. אחר מותי יבוא איש עשיר מקושטא וייתן לך שלוש מאות לירות זהב תמורת התפילין שלי ומזה תהיה פרנסתך, ואל תסרבי מלמלא את משאלתו רק תגידי לו בשמי שיהיה זהיר מאוד בשמירת התפילין וידקדק לקיים את המצווה הזאת כדין: לא יסיר את דעתו מהתפילין כל זמן שהן עליו ולא ישיח אף שיחה קלה. האשה שמעה את דברי בעלה בשקט ובנחת ורוחה שקטה בקרבה.
לימים הסתלק בעל אור החיים הקדוש, נשמתו עלתה למרום להיות צרורה בצרור החיים, ואת גופו הביאו לקבורה בקדושה ובטהרה. כל בני ישראל ספדו אותו מספר גדול וכבד, וביכו אותו שלושים יום. כשעברו השלושים יום, בא עשיר מקושטא אל הרבנית ואמר לה: תני לי את התפילין שהתפלל בהם הרב הקדוש זכרונו לברכה, ואתן לך שלוש מאות לירות זהב תמורתן. וכששמעה את דברי האיש ותיפעם רוחה, כי זכרה את דברי בעלה, ותיגש אל הארון ותוציא את התפילין ותמסרהו לאיש. וכשנתנה לו את התפילין הזהירה אותו בשם בעלה המנוח, אסור לך לדבר דברי חולין, ולא תסיח דעתך מהן כל זמן שהן עליך.
ומאמר הרבנית קיים העשיר, והיה זהיר במצוות תפילין ומיום שהגיע התפלין לידיו שמר אותן כבבת עינו, ולא הסיח את דעתו מהם והרגיש התעוררות נפלאה בשעת התפילה. ובכל יום ויום התפלל בהתלהבות יותר מרובה.
פעם אחת ישב העשיר בבית המדרש, מעוטף בטלית ומעוטר בתפילין נכנס נער ממשרתיו ניגש אליו והתחיל להטרידו בעסקי חנותו. בראשונה לא שם לב אליו, ולא ענה לו כלום, אך כאשר לא הרפה ממנו, נגרר אחרי שיחת חולין, ורגע אחד הסיח את דעתו מהתפילין. העשיר לא ידע שחטא ואשם, רק הרגיש שרוח אחרת עמו, רגשי הקדושה שהתעוררו בקרבו תמיד בשעת התפילה, סרו ממנו פתאום וכראות האיש שנסתלקה ממנו רוח הקדושה שהייתה שורה עליו יום יום בשעה שהיה מניח את התפילין וידאג לנפשו, ויאמר בלבבו מה נורא הדבר הזה! אין זה כי אם נתקלקלו התפילין שלי, והן טעונות בדיקה, וילך אל סופר מומחה כדי שיבדוק אותן. וכשפתח הסופר את הבתים ויפתח את הקלף והנה הם חלקות וריקות ואין עליהם אף אות אחת, האותיות נעלמו ואינם, כי באותו רגע שבעל התפילין הסיר דעתו מהן ושח שיחה קלה של חולין בהן, נפרדו האותיות מעל הקלף ועלו למעלה, והיו פרשיות פורחות באוויר. השם יזכנו לשמור תמיד ולא להיתקל בעבירה זו ולהיות זהירים לשמור אותה בכל דקדוקיה. אמן!
דברי תורה אלו לעילוי נשמת אבי ר' בן ציון בן רפאל הנולד מן רות הכ"מ מנוחתו בגן עדן.
בברכת שבת שלום ומבורך
הרב יוסף יצחק מירילאשוילי הי"ו מחולון
