פרשת ויקרא
ידוע שכל מילה בתורה צופנת בתוכה אין-ספור משמעויות נסתרות, וכן הוא גם באשר לכל אות ותג בתורה. המחשה לכך מופיעה במילה הראשונה של פרשת השבוע, ויקרא, שהיא גם שמו של הספר כולו. הפתיחה – "ויקרא אל משה" – לכאורה תמוהה, שכן לא מוזכר כלל מיהו הקורא. על כך נאמר במדרש: "אמר הקב"ה: אני הוא הקורא, אני הוא המדבֵּר". בתורת החסידוּת מוסבר שמקור הדיבור גבוה ונעלה כל-כך מבחינה רוחנית, עד שזהותו נסתרת. ההתגלות האלוקית למשה רבנו הייתה מהמקום הנעלה ביותר.
רש"י מצטט את דברי חז"ל, שקריאת הקב"ה אל משה היא ביטוי של חביבות גדולה כלפיו. קודם שמסר הקב"ה למשה את ציוויי התורה, הקדים וקרא אליו קריאה של חיבה. עוד ביטוי של חיבה משתקף במאמר חז"ל שכאשר הקב"ה לימד את משה את דיני הקרבנות, עשה הפסקות "כדי ליתן רווח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה". מכאן שגם הלימוד עצמו התאפיין בחיבה, כפי שנוהג רב המחבב את תלמידו, שהוא מגביל את עצמו ליכולותיו של התלמיד. ואף כאן הקב"ה התאים את עצמו למשה רבנו ועשה הפסקות, כדי להקל עליו את קליטת הדברים.
לנוכח החיבה הזאת נשאלת השאלה, מדוע האות א' במילה ויקרא היא 'אל"ף זעירא'; והלוא תוכנה של הקריאה מבטא את גדולתו של משה רבנו, ולמה דווקא זה המקום למזער אות במילה ויקרא? התשובה טמונה בהיותו של משה רבנו מקבל התורה מסיני. כשם שהר סיני נבחר לקבל את התורה מפני הענווה שהוא מסמל, כך נבחר משה לקבל את התורה מכיוון שהיה "עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". האות א' הקטנה מבטאת אפוא את ענוותנותו של משה. אך משה מייצג את מידת האמת – "משה אמת ותורתו אמת". משה היה גדול הנביאים ובוודאי הכיר את מעלותיו וסגולותיו. איך היה בה בשעה עניו "מכל האדם"?
מוסבר על כך שמשה אכן הכיר את מעלותיו, אלא שהוא זקף אותן לזכות הקב"ה. כעבד נאמן ידע שכוחותיו וסגולותיו לא באו ממנו, אלא מלמעלה, וחשב שאילו אדם אחר היה מקבל את הכוחות האלה היה משתמש בהם בדרך טובה ממנו. מכאן אנו למדים כי כדי להתעלות בלימוד התורה צריך לאמץ את התנהגותו של משה רבנו. כשם שהר סיני ומשה רבנו ייצגו ענווה ושפלות, כך יהודי הרוצה לזכות ל"פתח לבי בתורתך", צריך להקדים "ונפשי כעפר לכול תהיה". וכאשר הוא עושה כן, הקב"ה, בקריאה של חיבה, פותח את לבו של היהודי עד שבכוחו להשיג בתורה למעלה מיכולותיו. (ספר המאמרים)
