פרשת האזינו
פרשתינו מתחילה בפסוק "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי" הביטוי הזה מופיע גם בישעיהו הנביא אבל באופן הפוך "שמעו שמיים והאזיני ארץ", המפרשים מסבירים את הדבר בכך ששמיעה היא מרחוק וההאזנה היא מקרוב. משה רבינו שהיה קרוב לשמים יותר מאשר לארץ אמר: האזינו השמיים ותשמע הארץ, משא"כ ישעיהו הנביא שהיה קרוב יותר לארץ אמר: שמעו שמיים והאזיני ארץ.
הרבי מליובאוויטש מסביר: משה רבינו היה נשמה באצילות (אצילות מלשון: אצלו וסמוך לו- לקב"ה) וגם שהוא היה כאן בעולם הזה הגשמי הוא עדיין היה בדרגת עולם האצילות, וכפי שמסביר הרמב"ם (הלכות יסודי התורה ז-ו) שאחד מבין כל המעלות שהיה למשה רבינו על הנביאים הוא שכל הנביאים היו זקוקים להתפשטות הגשמית בשעת נבואתם מכיון שגופם הגשמי היווה הפרעה לנבואתם, שנבואה היא גילויה של עולם האצילות, ואילו משה רבינו לא היה זקוק להתפשטות הגשמית אלא 'פה אל פה אדבר בו' מכיון שגופו הגשמי לא רק שלא הפריע לאלוקות, אלא יותר מכך, הוא היווה כלי לאלוקות כי שכינה מדברת מתוך גרונו, וזה גם הטעם לשוני להבדל שבין כל הנביאים למשה רבינו בכך שכל הנביאים נתנבאו ב'כה' – בריאה יצירה עשייה, ומשה רבינו ב'זה' אצילות. ולכן כמשה רבינו דיבר לשמיים- אצילות. הוא התבטא בלשון 'האזינו' לשון של קירוב וכשדבר על הארץ שהיא כוללת בריאה יצירה ועשייה בכלל והעולם הזה בפרט , התבטא בלשון 'ותשמע' לשון רחוק, משא"כ ישעיהו הנביא שהנבואה של נכללת בנבואת שאר הנביאים – ולמרות שראה את המרכבה היא אינה אלא מרכבה דבריאה – הוא התבטא לגבי השמיים בלשון 'שמעו' לשון של ריחוק, ולגבי הארץ בלשון 'האזינו' לשון של קירוב, ושואל הרבי עדין אינו מובן, לשם מה היה צרך משה רבינו לדבר אל הארץ – בריאה יצירה עשייה וישעיהו לשמיים – אצילות, והרי נשמה דאצילות שהיא נשמתו לש משה רבינו שהייה נשיא הדור, כל מה שהיא רואה זה אצילות ועולם האצילות אינו נמצא אי שם אלא הוא כאן למטה, וכפי שהאדמו"ר הזקן מסביר בליקוטי תורה שרוחניות אינה בגדר מקום, וא"כ משה רבינו היה צריך לדבר רק על אצילות וישעיהו הנביא על בריאה יצירה עשייה – לארץ ולא לשמיים.
אלא העניין הוא כך: כשם שלפי נגלה דתורה וכפירושו של רש"י מוסבר הטעם ללשונות ההפוכות של משה וישעיהו בכך שהשמיים והארץ הם שני עדים ולפי ההלכה צריך להיות ששני העדים יעידו דבר אחד 'עדותם מכוונת', לכן השמיעו משה וישעיהו לשונות הפוכים כדי שיחד יהיו בשני העדים – שמיים וארץ- את שתי הלשונות של האזנה ושמיעה, וכך גם ברוחניות יש ל'השוות' את אצילות עם בריאה יצירה עשייה, שהם יומשכו אחד בשני (עדות מכוונת). ומשום כך דיבר משה גם על בי"ע (בריאה יצירה עשיה) כדי להמשיך אצילות בבי"ע וישעיהו דיבר גם על אצילות כדי להעלות בי"ע לאצילות. שכן עניינו של משה, הוא המשכה מלמעלה למטה, כמו שמשה המשיך את התורה למטה, ועניינו של ישעיהו הנביא הוא העלאה מלמטה למעלה, משום שהנביא שימש כמוכיח לעם ישראל ועניין התורה הוא השפעה על הנבראים להתעלות מלמטה למעלה, לכן דיברו שניהם על שני העניינים כדי להביא התכללות של מטה ומעלה.
וההוראה למעשה בפועל אלינו מכל האמור לעיל הוא: שיש שמים – יושבי אוהל, וארץ בעלי התעסקות, וצריך להיות התכללות בשני הסוגים: על יושבי האוהל לדעת ש'כל האומר אין לו אלא תורה – אפילו תורה אין לו' (יבמות קט:) מכיון שדרוש גם קיום המצוות, לפי שהלימוד צריך להיות אך ורק על מנת לעשות 'גדול תלמוד שמביא לידי מעשה', ואילו על בעלי ההתעסקות לדעת שעיקר "'עבודתם בקיום המצוות היא לדעת שיש הכרח בקביעת עיתים לתורה בכל יום, לפחות פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית, ועובדי ה' בנשמתם ועובדי ה' בגופם צריכים לדעת: שעובד ה' בנשמתם אף שעיקר עבודתם היא מצד הנשמה – צריכים לטפל גם בגוף 'המשכה למטה' ועובדי ה' בגופם צריכים להתמסר לקליטת אור הנשמה 'העלאה למעלה'". וכך הדבר גם לגבי כל מצווה באופן פרטי: דרוש צירוף של מעשה המצווה וכוונת המצווה שכן מצווה בלא כוונה כגוף בלא נשמה.
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש.
התמ' סימון יוסף ג'נאשוילי מלוד
