הרב יצחק אדרת בדברי תורה לפרשת 'תרומה'

הרב יצחק אדרת בדברי תורה לפרשת 'תרומה'

פרשת תרומה

"כל ישראל ערבים זה לזה":
הגאון הרב אברהם שמואל בנימין סופר בעל ה"כתב סופר" רבה של העיר פרשבורג בירת סלובקיה הלא הוא בנו של ה"חתם סופר" זצ"ל השתדל רבות להשפיע על ממשלת הונגריה על מנת שזו תאפשר לקהילות יראי ה' להתנתק ולשמור מרחק מן הציבור היהודי הכללי הכפוף להשפעת הרפורמה. תכלית השתדלות זו הייתה להקים מסגרות נפרדות הנוהגות על פי השולחן ערוך בלבד ללא התערבות אנשי הרפורמה כלל.
כאשר עלה בידו הישג זה, ידעו הכל שהוא פרי שנבט אחר הזריעה שזרע אביו הגאון הרב משה סופר הלא הוא החתם סופר. באותה העת כינס ה"כתב סופר" את כל גאוני הונגריה לעצרת חגיגית למען חיזוק חיי הרוח ועמוד על המשמר.
קולות של משא ומתן בדברי תורה מילאו את חלל המקום, ובשעה של התרוממות הרוח עלה הכתב סופר אל הדוכן, וכשדממה מוחלטת שררה באולם פתח בדבריו וכך אמר.
"מורי ורבותי, במעמד מרומם וחשוב זה כבוד הוא לי להראות לכל האורחים הנכבדים דבר חשוב אשר נמצא בידי בירושה מאבי זצ"ל, הוא עצמו ירש את הדבר הזה מאביו וכן הלאה בקודש מדורי דורות בן אחר בן עד לזמן שבית המקדש היה קיים. אף שאין לדבר ערך מצד עצמו מכל מקום שומרים אנו עליו כעל אוצר יקר אשר כל הון לא ישווה לו. ובכן, המדובר הוא ב'שקל הקודש' אשר השתמשו בו בזמן הבית, עד כמה שידוע לי זהו המטבע היחיד מסוגו הנמצא בעולם היהודי.
בהזדמנות חגיגית זו ברצוני להציג את המטבע בפני כל באי הכנס אשר בוודאי מעוניינים לראותו, לשם כך הנני מעביר אותו בין הציבור על דעת שכל אחד יעביר אותו לחברו ולבסוף יוחזר אלי".
התעניינות רבתי הייתה סביב המטבע, הכל בדקו את השקל בזהירות רבה ובחיבת קודש, וכך עברה לה שעה ארוכה כשהמטבע עובר מיד ליד.
לפתע קול מבוהל נשמע, "היכן השקל"!!!
התברר שנעלם השקל, או אז קם הכתב סופר על רגליו נרעש ונרגש כולו כיצד קרה הדבר, ובדברים אלו פנה אל הנאספים, "סמוך אני ובטוח שהשקל נעלם בלי כל כוונה רעה מצד אף אחד מן הנוכחים כאן, אולם אפשר שמישהו מתוך הקהל הקדוש הזה החליף בטעות את המטבע הזה במטבע פרטי שלו, לפיכך מתבקש כל אחד אחר בקשת המחילה לבדוק בין המטבעות שבכיסו שמא נמצא השקל ביניהם".
עשו המסובים כבקשתו, אך השקל כלל לא נמצא!
בראותו שלא הועילה הצעתו הראשונה הציע ה"כתב סופר" שיחפש כל אחד בבגדי חברו בתקווה שיימצא השקל בדרך זו, ברם להצעה זו התנגד בתוקף זקן אחד תלמיד חכם מופלג מתלמידי ה"חתם סופר", בתחנונים ביקש האיש שיואילו להמתין עוד רבע שעה עד ביצוע הצעת החיפוש.
ניאותו כולם לבקשתו, משחלף הזמן והשקל עדיין לא נמצא קם האיש וביקש בשנית שיואילו להמתין עוד רבע שעה, חוסר הסבלנות ניכר היטב בציבור שהתנגד לבקשה מוזרה זו אולם ה"כתב סופר" שהכיר את הזקן כאחד מחשובי תלמידי אביו ביקש מן הקהל להיענות לבקשתו אף בזאת, והם הסכימו.
משלא נמצא השקל אף בחלוף רבע שעה זו החלו הנאספים להעלות בדעתם חשד בזקן זה וביותר כשביקש בדמעות רבע שעה נוספת בהבטחה שיותר לא יבקש להמתין כלל.
אלמלא התערבות ה"כתב סופר" לא היה הקהל אשר שרוי היה במתח רב נעתר לבקשה, כאשר אך הוחלט על ההארכה הנוספת נכנס לפתע שמשו של ה"כתב סופר" ובשורה בפיו "הנה המטבע"!!
כשהוא נרגש סיפר השמש לקהל כי בשעה שניער בחוץ את המפה מן הפסולת שהייתה בה ניער כפי הנראה אף את המטבע, עתה כאשר עבר שנית במקום ניעור המפה מצא את המטבע מוטל בין שיירי המזון המושלכים שם.
כשהם משתאים הפנו הכל מבטיהם אל אותו זקן כשואלים על התנהגותו המוזרה והסבר דרשו על כך. קם הזקן ואמר "מתלמידי ה'חתם סופר' אנוכי, בשעה שקיבלתי את ההזמנה לבוא ולהשתתף בכנס חשוב זה אשר בו נקהלו ובאו כל גדולי הונגריה, חשבתי בליבי שכדאי להביא עמי לכנס דבר שיעניין את כולם ומאחר שגם בידי שקל מזמן בית המקדש הנמצא אצלי בירושה מאז דורות רבים, אמרתי אקחה עמי את המטבע ואראנו לכל משתתפי הכנס.
אולם מששמעתי מבנו של רבי ה'כתב סופר' כיצד הוא מרבה להחשיב את ערך המטבע שברשותו ויתרתי על הרעיון שלי משום כבוד בן רבי זצ"ל, והנה בשעה שהמטבע אבד והועלה הרעיון שכל אחד יחפש בבגדי חברו היה ברור לי שה'אבדה' תימצא בכיסי, נקל לשער את גודל חילול השם שהיה נגרם כאשר המטבע היה מתגלה ביד אחד מחשובי תלמידי מרן ה'חתם סופר'.
אין ספק שהטענה שהייתי טוען להגנתי ואומר שגם לי היה מטבע כזה לא הייתה מתקבלת כלל וכלל, לפיכך השתדלתי בכל כוחי לדחות את מועד החיפוש ובאותה עת נשאתי תפילה לקדוש ברוך הוא שלא יביאני לידי הביזיון הנורא ושלא תיגרם בגיני תקלה גדולה וחמורה של חילול השם.
תפילתי נתקבלה והמטבע אכן נמצא, הנה הוא השקל הקדוש שברשותי". כך סיים הזקן את דבריו בהצביעו על המטבע שבידו.
או אז פנה ה'כתב סופר' אל הנאספים הנדהמים ואמר "עלינו להודות לה' יתברך שהביא לסיום כה מוצלח של מעשה זה ומנע חילול שמו, יחד עם זאת צריך מעשה זה ללמדנו עד היכן מגיע ציווי התורה של "והוי דן את כל האדם לכף זכות" גם במקרה שלפי כל הסימנים שבידינו נראה שיש להחליט בבירור על אשמתו של מישהו, גם אז יש עדיין להמשיך ולחפש לימוד זכות עבורו, אילו לא נתאספנו כאן אלא בשביל לימוד זה דיינו".
נתון מעניין ישנו בפרשתנו והוא השינויים במידות כלי המשכן, שבפרק כ"ה פסוק י' כותבת התורה "ועשו ארון עצי שטים אמתים וחצי ארכו ואמה וחצי רחבו ואמה וחצי קמתו".
ובפרק כ"ה פסוק כ"ג כותבת התורה "ועשית שלחן עצי שטים אמתים ארכו ואמה רחבו ואמה וחצי קמתו".
ובפרק כ"ז פסוק א' כותבת התורה "ועשית את המזבח עצי שטים חמש אמות ארך וחמש אמות רחב רבוע יהיה המזבח ושלש אמות קמתו".
לפיכך נשאלת השאלה לשם מה שינוי יש במידותיהם, שמידות הארון חצויות בכולן ומידות המזבח שלמות בכולן ורוב מידות השולחן שלמות מלבד קומתו שחצויה היא?
כתב ה'כלי יקר', "אמרו החכמים, במעלות הבט למעלה ממך כי על ידי זה ידמה בנפשו כי הוא חסר מן שלמות ולא הגיע למדרגת חברו ויבוא להתקנאות בו ויוסף על שלמות חכמתו כי קנאת סופרים תרבה חכמה, אבל בענייני העולם הזה דהיינו כל הצלחות הגופניות כעושר וכבוד יסתכל במי שהוא למטה ממנו, ובסיבה זו ישמח בחלקו בראותו כי יש לו רב יותר מן הרבה אנשים".
דהיינו, שבמעלות הרוח יביט תמיד למעלה הימנו כדי שירגיש חסר וישאף להוסיף עוד ועוד, אולם בענייני החומר יביט תמיד מטה הימנו כדי שירגיש שיש לו על פני כולם ולא יחפוץ תדיר להשיג יתר על המידה.
הארון שנתונים בו הלוחות מסמל את עסק התורה ודרך לימודה, ולכן מידותיו החצויות מלמדות על ההרגשה הראויה לעוסק בה על מנת שיזכה לעלות במעלותיה ולקנות בה קנין נצח. שתמיד חסר הוא בידיעתה והבנתה, ולפיכך יחוש תמיד את קטנות השכל האנושי לעומת עומקה ורוחבה של תורת ה' ויחפוץ כל העת לשקוד ולעמול בה כדי להשיג חוכמתה ומעלותיה.
כל הנאמר הינו במעלות הרוח שבהן ראויה לאדם הרגשת החיסרון, לא כן בעניין נכסיו החומריים שם ראויה לו הרגשת השובע והשלימות. זה נלמד מן השולחן שמידות אורכו ורוחבו שלמות היו ללמד על הרגשת השובע האמורה להיות באדם בבחינת הנאמר במסכת אבות (פרק ד' משנה א') "איזהו עשיר השמח בחלקו".
עם זאת מידה נוספת יש בו כנאמר "ואמה וחצי קמתו" שמידת גובהו חצויה, ורמז הוא לאדם הניחן בממון ונכסים שעל אף הרגשת היש נדרש להכיר בחסרון זולתו, כלומר שאל יתגאה אדם בניתן לו ויחוש גבוה מן האחר. לפיכך מידת גובה הארון חצויה ללמד על קומת האדם לבל ירגיש למעלה מן הזולת.
ברם, בעניין החטא ראוי האדם להיות בשלמות, היינו שיהיה אדם נקי מן החטא כל העת כמזבח המכפר על חטאי ישראל ומשלים תיקון נפשותיהם, ומפני כך שלמות היו מידות המזבח ללמד על שלמות הנפש.
לפיכך, דרישה יש מן האיש הישראלי לדרוש בטובתו הרוחנית של זולתו לבל תיפגם נפשו מן החטא כנלמד משלמות מידות המזבח, כשם שחובה על האיש הישראלי לדרוש בטובה הגשמית של זולתו כנלמד מן השולחן ששורשן מן הנאמר 'כל ישראל ערבים זה לזה'.
לכן, הצורך שחש תלמידו של ה'חתם סופר' לעכב את חיפוש השקל בבגדי כולם מקורה בכך שאילו מוצאים היו את השקל בבגדו היה מתגלה בקלונו ובחטאו על לא עוול בכפו, ומשום כך חשוב היה בעיניו אף להיראות נקי מן החטא לבל ייכשלו כולם בחושבם שחטא, כי "כל ישראל ערבים זה לזה".
שבת שלום.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק

Write a Comment

Your e-mail address will not be published.
Required fields are marked*