פרשת בלק
בתוך דברי השבח של בלעם לעם ישראל נאמר: "הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". הגמרא (סנהדרין לט,א) מספרת על גוי שהקשה לפני רבי אבינא: "מה גדולתכם, הלוא גם אתם נחשבים לאַיִן ואפס, כנאמר (ישעיה מ,יז) 'כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ'". השיב לו רבי אבינא: "אתם עצמכם מעידים זאת עלינו, שנאמר (בנבואת בלעם) 'וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב'". לכאורה התשובה עדיין אינה מספקת. הלוא הפסוק "כל הגויים כאין נגדו" מדבר על כל העמים, ועם ישראל בכללם, ואם כן, איך מוכיחים דברי בלעם, "בגויים לא יתחשב", שעם ישראל אכן שונה בעיני ה'?
יש הסבורים שאכן הפסוק "בגויים לא יתחשב" מחריג את בני ישראל מהפסוק "כל הגויים כאין נגדו". אבל אי-אפשר לקבל פירוש זה, שהרי גם בני ישראל הם "כאין נגדו", ויתרה מזו, ההתבטלות שבהם מודגשת יותר, כפי שאומרים בתפילת שבת: "אין ערוך לך… ואין זולתך… לחיי העולם הבא, אפס בלתך… לימות המשיח, ואין דומה לך… לתחיית המתים". והרי רק בני ישראל קשורים לעניינים אלה, ואם כן גם כלולים ב"כאין נגדו". ואין לתרץ שאכן בעניין זה בני ישראל משתווים לאומות העולם, שכן אז חשיבותם של בני ישראל אינה מוחלטת ואמיתית. כשאומרים "ובגויים לא יתחשב", הרי שבכל מהותם הם שונים, כמו השמן שאינו מתערבב עם נוזלים אחרים, ושומר על ייחודו בכל הפרטים (כמשל הידוע בשמות רבה פרשה לו).
הביאור הוא שאכן גם בני ישראל נכללים בביטול לקב"ה האמור בפסוק "כל הגויים כאין נגדו", אלא שיש הבדל מהותי ביניהם: אצל הגויים הביטול הוא הסוף והתכלית, ואילו אצל בני ישראל הביטול הוא אמצעי ושלב מעבר לעניין נעלה יותר – שעל-ידי ההתבטלות נעשה אצלם חיבור מופלא והתאחדות עם הקב"ה, ולכן "בגויים לא יתחשב". גם קודם ההתבטלות של "כאין נגדו" עומד יהודי במצב של "בגויים לא יתחשב", מכיוון ש"אף-על-פי שחטא, ישראל הוא", והקב"ה "שוכן איתם בתוך טומאותם"; אלא שעדיין אין זה בשלמות ובגלוי. אבל לאחר שיהודי מתעלה למדריגת "כאין נגדו", הרי מכיוון שעל-ידי ההתבטלות הוא נעשה כלי להשראת השכינה עליו, נעשה אז "בגויים לא יתחשב" בשלמות ובגלוי.
וכך המדרש אומר, שאף-על-פי שהקב"ה הוא אלוקים לכל באי העולם, עם זה "לא ייחדתי שמי אלא עליכם. איני נקרא 'אלוקי הגויים' אלא אלוקי ישראל". יש נקודה שבה הקב"ה הוא "אלוקי כל הארץ", ובכל-זאת יש לו שייכות מיוחדת עם בני ישראל, ולכן הוא נקרא "אלוקינו", אלוקי ישראל דווקא. אלא שעל-ידי "אלוקינו" מתפשטת מלכותו של הקב"ה גם על העולם כולו, להיות גם "מלך העולם". וכך אנו אומרים בראש השנה: תחילה "ה' אלוקי ישראל מלך", ועל-ידי זה – "ומלכותו בכול מָשָלָה".(תורת מנחם)
באדיבות צעירי אגודת חב"ד chabad.org.il
