פרשת בשלח
בני ישראל יוצאים ממצרים ביד רמה, וכבר אז ניכר החשש מההצלחה הגדולה, "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוקים דרך ארץ פלשתים… כי אמר… בראותם מלחמה ושבו מצרימה" (שמות יג, יז), הקב"ה לוקח את בני ישראל לסיבוב ארוך במדבר כדי שלא ייאלצו להילחם מיד כשיצאו ממצרים כי אז ייתכן "ושבו מצרימה", האפשרות לחזור למצרים תהיה עדיפה עליהם מאשר להילחם.
הפחד מהמלחמה הוא טבעי ולגיטימי, אבל עם השוחר לגאולה נאלץ לפעמים להגן באומץ ובחירוף נפש על עצמאות, חופש, וחירות, לעומת זאת רפיון הרוח, הכניעה והבריחה מן המערכה, הם סימנים ברורים של המוות האישי או הלאומי, איך יתכן שדווקא זה היה מצבו של העם בתחילת דרכו לחירות? עם ישראל שחש על בשרו את הכפייה, הרודנות, האכזריות, והתעללות כבר עכשיו מביע נכונות לשוב מצרימה אל חיק המצרים הנוגשים? הרי רק כעת הם ראו במו עיניהם את עשרת המכות ואת הניסים והנפלאות שעשה להם הקב"ה, האם הם פקפקו ביכולת שלו להציל אותם גם בעת מלחמה?
את ההסבר לכך מוצאים מפרשי התורה בעומק נפש האדם, בני ישראל אמנם יצאו ממצרים אבל מצרים לא יצאה מהם, פיזית הם יצאו ממצרים אבל מבחינה נפשית ופסיכולוגית מצרים הייתה עמוק בתוך ליבם ונפשם, בני ישראל התקשו להשתחרר מתחושת העבדות שהיו רגילים לה, הם אמנם היו חופשיים מעבדות אבל הם התקשו לחיות חיים של חירות.
הגאולה היא לא רגע חד פעמי אלא תהליך מתמשך, יוצאי מצרים זכו להתעוררות גדולה ומרשימה אבל לא היה די בעוצמה שלה כדי לחדור אל הרבדים העמוקים של נפשם כדי לשנות אותה, יוצאי מצרים אמנם זכו לגאולה ברמה המעשית אבל לא זכו בגאולה שלימה, כי ניצוץ העבדות תמיד היה שם חבוי בליבם, מבחינתם מצרים עדיין נשארה אופציה אפשרית ותמיד התגעגעו אליה.
מה יפו מילותיו והסברו על עניין זה של רבי אברהם אבן עזרא שכתב: "המצרים היו אדונים לישראל, וזה הדור היוצא ממצרים למד מנעוריו לסבול עול מצרים ונפשו שפלה, ואיך יוכל עתה להילחם עם אדוניו? והיו ישראל נרפים ואינם מלומדים למלחמה… וה' לבדו שהוא עושה גדולות ולו נתכנו עלילות סיבב, שמתו כל העם היוצאים ממצרים הזכרים, כי אין בהם כוח להילחם בכנענים, עד שקם דור אחר דור במדבר שלא ראו גלות, והייתה להם נפש גבוהה".
על פי דבריו, יוצאי מצרים לא יכלו להיכנס אל הארץ המובטחת כי נפשם הייתה שפלה, הם לא היו מסוגלים לכבוש את הארץ, לכן הדור הזה היה חייב להתחלף בילדי הדור הבא, דור הבנים שנולדו לתוך מציאות של גאולה וחירות רק יכלו להילחם על הארץ ולכבוש אותה, זה הוא דור שנפשו נקייה מעבדות ויעלו באומץ לב לכבוש את ארץ כנען.
בני ישראל ניצבו על שפת הים, ודרכם קדימה חסומה, בעורפם נושף האויב המצרי, גם המדבר סגר עליהם, המצוקה הייתה גדולה. במחנה ישראל הייתה תחושה של "זה הסוף", והם מתחלקים לארבע כיתות, ליפול אל הים ולמות, להילחם במצרים, להתפלל אל ה', או לשוב מצרימה המוכרת להם מיום לידתם, שם הם הכירו את השפה, את התרבות, את החיים וגם את הקשיים, אבל זו הייתה הארץ שהכירו, שגדלו בה, שחיו בה כל ימיהם.
כשהתחולל הנס וים סוף נקרע המדרש רבה מביא על מה חשבו אז בני ישראל? "וימרו על ים בים סוף" (תהלים קו, ז) מהו שתי פעמים? … אלא כיון שירדו לתוך הים, היה מלא טיט, שהיה עד עכשיו לח מן המים, והיה בו כמין טיט … והיה אומר ראובן לשמעון: במצרים בטיט ובים בטיט. במצרים בחומר ובלבנים, ובים חומר מים רבים".
גם ברגע הנס המופלא מכל שהתחולל למענם, הם חיפשו אך ורק את הנוחות האישית, רק אדם ששבוי בתפיסה גלותית, יכול היה להצמיח את ההשוואה בין הטיט של ים סוף לבין הטיט של שעבוד מצרים, בלי לשים לב שעכשיו הם מתבוססים בתוך הטיט שמציל אותם ממוות.
אם הלב הוא קטנוני, אנוכי, ותמיד מקטר ומתלונן, הוא תמיד יישאר כזה, גם אם ירעיפו עליו את כל הטוב שבעולם.
הרב אבישי בטשוילי רב קהילת 'כרמים' ראשון לציון
