פרשת לך לך
"ואברכה מברכיך, ומקללך אאר, ונברכו בך כל משפחת האדמה". מסופר על בר שישך, שבירך שעין שתציץ ברעתנו תפקע. וכשענה רבא אמן, התבקעה עין ה"מברך" (המנאץ. וטובה קללת אחיה, מברכת בלעם). לאמר, שלא פליטת הפה חורצת, אלא הניגון שבלב. והפלאש ששולח, ישוב אליו בבומרנג. חוק כלים שלובים. רחמנא ליבא בעי. והנה, תוס' הביאו – "ואברכה מברכיך – ואפילו עובדי כוכבים, המברכים את ישראל, מתברכין. כדאיתא בירושלמי, דההוא עובד כוכבים, דיהיב שלמא לרבי ישמעאל. אמר לו, מילתך כבר אמורה. פירוש, איני צריך להחזיר לך שלום, שברכתך כתובה מואברכה מברכיך. ע"כ. ולכן שאל שלמה המלך למלאך המות, דהוה קא עציב – אמאי עציבת. הוי אומר, שאפי' עליו יש להתעניין. וידוע, שכשהודיע לרבים על כוונת סמ'י החיוביות, בא ונישק רגלי רב אחא בר יעקב, וזה נתן לו העוז להגיד גירא בעיניה. ורבינא ישב לפני רב אשי, בשני ימים טובים של ראש השנה, חזייה דהוה עציב, אמר ליה אמאי עציב מר? א"ל דלא אותיבי עירובי תבשילין. אמר ליה ולותיב מר האידנא וכו'. ע"כ. המים אחרונים, מכל זה, שיש להשתתף בתחושות מי שעצוב. וזה גם מיגו שהיה רוצה שישאלוהו. ואהבת לרעך כמוך. דעלך סני, לחברך לא תעביד. וקי"ל שתלמיד לא רואה ברכה בלימודו, בשביל רבו, שלא מראה לו פנים. כי כמים הפנים לפנים (רש"י יבמות קיז.). כי שנאה, ניכור, ותככים, נבראים מכך, אט אט. וכביאור האלשיך על שכתוב בתחילה ריב (לשון זכר) בין הרועים, ואח"כ מריבה, אלא שזכר אינו יולד, ורק נקבה. ללמדך, בראשית ביכורי וניצני הקטטה, לא מובלט וניכר מה טמון באש שבתוכה, ואח"כ מדרדרת לצונאמי קטסטרופלי, בלי פרופורציות. ומאבדת כל כיוון, ולו המינמלי ביותר.
וכעי"ז כ' החיד"א. ועד כמה חמורה הפלוגתא, החייץ, שנבנה כחומות יריחו, יש להביא מלחמנו ששלחנו על פני המים. דהנה מובא, שכל הניאוף נאסר משום בין אדם לחבירו (ע' רש"י שבת לא.). ומצינו, שלוט לגבי בנותיו, אע"פ שאין פגם משפחה כולי האי, שהרי הוא שורר בביתו, וכעין "אי בעי מסר לה למנוול, ומוכה שחין", ולפני מתן תורה ועוד. ואפילו הכי איתא בילקו"ש (פו, מב"ר נא, ט): שאין לך כל שבת ושבת (בזמנם), שאין קורין בה פרשתו של לוט, מאי טעמא, דכתיב "בכל תושיה יתגלע", התגלעו אין כתיב כאן, אלא יתגלע. ע"כ. וזה אפיק נוסף בנ"ד. ממרחק תביא לחמה, ומרחוק ה' נראה לי. וד"ל. ומסופר על ההוא סמיא, שהיה מסדר מתניתא קמיה דמר שמואל, ראהו עציב – אמאי עציבת? אמר ליה, דלא אותיבי ערובי תבשילין. אמר ליה, סמוך עלי. לשנה, חזייה דהוה עציב. אמר ליה אמאי עציבת. אמר ליה דלא אותיבי ערובי תבשילין. אמר ליה, פושע את. לכולי עלמא, מותר. לדידך, אסור. ע"כ. ובגמ' מסופר על אבא בר מרתא – אבא בר מניומי, שרבה לווה ממנו זוזי, והחזיר בשביעית, אמר ליה משמט אני. לקח והלך. בא אביי, מצאו עצוב. אמאי עציב מר? סיפר לו. אזל וכו'. ע"ש. ג'ם לרבות מציעא (נא.) במארח, דרמי בר חמא, מכר יין, וטעה במחירו, ומכרו בזול יותר ממחיר השוק, בשתות. מצאו רמי בר חמא למארחו, דהוה עציב. אמר ליה רמי בר חמא למארחו: אמאי עציבת? אמר ליה: מכרתי יין, וטעיתי במחירו, ומכרתיו בזול בששית פחות. ע"ש. וע"ע במציעא (סה סע"ב). וע"ע מנחות (נג.). וע' זוהר (תצוה קפד:) על איך שבן אדם שמח – מלמעלה משיבים לו, מדה כנגד מידה. מלכותא דארעא, כעין מלכותא דרקיעא. וכמו אם תעזבני יום וכו'.
ולהוי ידוע הזוהר ח"א (צט:) אָמַר רַבִּי אַבָּא, יוֹם אֶחָד נִפְגַּשְׁתִּי בְּעִיר אַחַת מֵאוֹתָם שֶׁהָיוּ מִן בְּנֵי קֶדֶם, וְאָמְרוּ לִי מֵאוֹתָהּ חָכְמָה שֶׁהָיוּ יוֹדְעִים מִיָּמִים רִאשׁוֹנִים. וְהָיוּ מוֹצְאִים סְפָרִים שֶׁל הַחָכְמָה שֶׁלָּהֶם. וְקֵרְבוּ לִי סֵפֶר אֶחָד. וְהָיָה כָּתוּב בּוֹ, שֶׁכְּמוֹ שֶׁהָרָצוֹן שֶׁל הָאָדָם מִתְכַּוֵּן בּוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה, כָּךְ מַמְשִׁיךְ עָלָיו רוּחַ מִלְמַעְלָה, כְּמוֹ אוֹתוֹ הָרָצוֹן שֶׁנִּדְבָּק בּוֹ. אִם רְצוֹנוֹ הִתְכַּוֵּן לְדָבָר עֶלְיוֹן קָדוֹשׁ, הוּא מַמְשִׁיךְ אוֹתוֹ הַדָּבָר מִלְמַעְלָה לְמַטָּה אֵלָיו. עכ"ד. וע' ספר יראים, שפנים חשוכות אוטומטית משפיעות וממילא עובר על לא תונו. ולפ"ז משמע שיש בזה ובערת הרע (אא"כ אינו בידו ופתו ברחה מסלו, ואכמ"ל). וכל ישראל ערבים זה בזה. ואחרי ככלות הכל, נותר להלום דברי רש"י (ברכות ל:), שיש שכר למי שמראה עצמו עצוב. ומשמע, שהוא מדין אבלות על בית המקדש. וכנדרש שם סמוך ונראה (בדף לא.), על הפסוק אז ימלא שחוק כו', שאסור למלאות פיו שחוק וכו', וכפי' הראשונים שהוא מדין חורבן בית המקדש. וידוע מ"ש הבית יוסף ביו"ד בשם הגאונים, שחייב על זה מכת מרדות. וא"כ כשמתכוון כך, והרואהו מבין זאת, מהעיתוי או אצל ת"ח ביניהם, שפיר דמי. ושמא כוונת רש"י שמי שאינו שמח, נחשב עצוב. ומוכרח לפרש כן, שהרי בברכות ט: שלא פסק חוכא מפומיה, משמע, שיש בזה מעלה. אכן אולי הספציפיות שבדרגתו שם היתה, שהחדווה נבעה מהמצוה, שסמך גאולה לתפילה בנץ (ע"פ תוס' שם). וכעין דאמרי בברכות ל: שם שתפילין מנחנא הוא סיבה להיתרא. ויש להעיר עוד מחובות הלבבות, ששגור בפי כל בר בי רב דחד יומא, שהחסיד צהלתו בפניו ואבלו בליבו. וכן לפני זה חזינן בשבירת הכוס ששוה ארבע מאות זוז כדי למעט בשחוק. וזה הענין שב"ב ס: הוצרכו לעשות היכר לחורבן. והיינו טעמא דאמרי (ב"ב נח.) בעמא דארעא שכל שולחנו עמוס לעומת תלמיד חכם, והיינו שע"ה לא שייך אצלם כלל הצער על חורבן בית המקדש, כי לא יודעים ערך החיים האמיתיים. אך בת"ח אמרינן (בברכות נח:) דדיו לעבד להיות כרבו.
וכל זה אע"פ שהיא אבלות ישנה (בכתובות סב.). וע' ב"ק (נט:) על אליעזר זעירא, שנעל נעליים שחורות, ועמד בשוק נהרדעא, מצאוהו דבי ריש גלותא, וא"ל מאי שנא נעלים אלו. אמר להו, דקא מאבילנא א"ירושלים". אמרו ליה, חשיבת לאיתאבולי אירושלים? סבור יוהרא הוה. אתיוה וחבשוה בבית האסורים. אמר להו גברא רבה אנא (א"ה, ע' נדרים סב. דשרי ליה וכו'). אמרו ליה מנא ידעינן. אמר להו, או שתשאלו אותי, או הפוך. אמרו ליה בעי את וכו'. ע"ש. [ועוד שמע מינה, מי שיודע לשאול שאלה טובה, זה המבחן האמיתי, לדעת אם הוא גברא רבה]. והעולה מן האמור, אחרי שהתבא'ר מהחמיר'א, והובא הקודש אל הבית, שוב אשוב אליך, למאי דכתבינן ברישא, לתרץ שהכל לפי הענין, וכנ"ל, שלא כל האצבעות שוות. וכעין "למען ייטב לי בעבורך – יתנו לי מתנות", וביאר החיד"א (בפני דוד), וז"ל: "ועוד אפשר לומר במ"ש הסמ"ע סי' קעא גבי קרקע שאין בו דין חלוקה ואחד רוצה שיטול שכנגדו ד' אמות. דאף דכתיב ושונא מתנות יחיה, כיון דיש טובה לנותן, לא שייך שונא מתנות. ע"ש. וז"ש למען ייטב לי בעבורך, יתנו לי מתנות. וכי תימא הכתיב ושונא מתנות יחיה. לזה אומר, וחיתה נפשי, ואין זה כמקבל מתנות מעלמא דלא יחיה, אבל אני וחיתה נפשי. והטעם, בגללך, דאלו המתנות הם בגללך, ומגיעה להו הנאה. וא"כ אינו בסוג מתנות דעלמא וחיתה נפשי". ורבנו חיים פלטיאל כתב, דליכא שונא מתנות יחיה, כשלוקח מתנה מנכרי, ורק כשלוקח מישראל, אמרינן שונא מתנות יחיה. (וכפשט משמעות רש"י ביצה כד.). וכ"כ רע"ב וז"ל: "למען ייטב לי בעבורך, יתנו לי מתנות וכו'. קשה, והלא כתיב ושונא מתנות יחיה, ואיך היה אוהב שיתנו לו מתנות. י"ל שמה שכתוב ושונא מתנות יחיה, היינו בישראל, אבל באומות העולם, כמציל מידם דמי, ולכך היה אוהב אברם שיתנו לו מתנות. ועי' באגרות משה (חו"מ ג, כא): שרק הנותנים בעין רעה, הקבלה, קונה רושם שלילי. וכעי"ז כתוב בתוס' (שבת י:) הנותן מתנה לחברו צריך להודיעו. ודוקא במתנה שנותן לו ע"י אהבה, שאין המקבל מתבייש. אבל הנותן צדקה, שהמקבל מתבייש, מתן בסתר יכפה אף. ע"כ. והציצין, הגרדומין, שגזמנו וקצרנו כעת, שפכו אור מזוית נוספת, להפנים מאמר חז"ל שאין למדין מן הכללות, אפי' במקום שנאמר חוץ. וככל החזיון שהקדמנו בקצירת האומ'ר, בפתיח. ע"כ רזא דיחודא. "חזק ונתחזק בעד עמנו, ובעד ערי אלהינו. וה' יעשה הטוב בעיניו" (שמואל ב – י – יב).
הרב גבריאל מנחם הי"ו – בית שאן.
