פרשת ויחי
"ועיני ישראל כבדו מזוקן, לא יוכל לראות"
בתנחומא מקץ (סי' י) שיש להתפלל מקטנות שיהיו עיניו רואות ופיו אוכל ורגליו מהלכות. ומוסיף החיד"א (דבש לפי ז, ה), דעה צלולה, זכרון דקדושה, וכח ברמ"ח ושס"ה. כי בזקנה הכל נס ובורח. ואם הזהירונו להיות חכם הרואה את הנולד בגשמיות, על אחת כמה וכמה ברוחניות. ויכלה הזמן והמה לא יכלו, להביא אותות ומופתים מרבותינו, ביסוד הקל וחומר הזה. ואדרבה, מה שהיו צריכים להתריע בפנינו דווקא בגשמיות, כי ברו'ח הדבר ברור ופשוט לכל בר דעת. שכל חיותנו האמיתית, תלויה בקיום התורה והמצוות, שהיא החסידות האמיתית והדביקות בבורא. וכיון שגלו, אין לך ביטול תורה גדול מזה. ואם נתאמץ דווקא בחושך הזה להתקדש, להתקרב, הרי שבדרך שרוצה לילך מוליכין אותו, אך צריך כוח גדול – אחרי רבים להטות. ורק אח"כ, אל תיראי – תולעת יעקב. שאין כוחנו אלא בפינו. והקודקוד שבפירמידה הוא, לחזור בתשובה באמת, וללמוד הלכות הרבה. ומי שקשה לו ללמוד מבפנים. במקום ל"עיין" ב"חדשות" פוליטקה נייעס וכדו' – ישמע שיעורי תורה (כמובן עם סינון חזק ואמיתי, שלא תהיה מצוה הבאה בעבירה, ומי ביקש זאת מידכם רמוס חצרי). ויעלה בקודש להיות "שמח זבולון בצאתך", ע"י תמכין דאורייתא, ולא ירפה "ידו" (כפי' בבכורות ה:) שהטיב אפי' לאחאב חרף היותו רשע (בסנה' קב:), שהתכפרו לו עי"כ מחצית מעבירותיו. וגם אם החכם נגרר אחרי הלימוד, אין צורך להרגיש "פיקוח נפש", בכעס, מרמור, טרוניות וכדומה. משום שההנדוס המרושע הזה של היצר, הוא אוילי ושטות מוחלטת בעליל, למי שעוצר לחשוב לכמה רגעים שלאן יש לו ללכת? והרי כאן קונה חיי נצח. ועל זה המליצו הקול קול יעקב (על הדורש) והידים ידי עשו אלו שמסתכלים על השעון עם סטופר. (וכמובן יש לעמוד בזמנים מצד הרב, הן מצד קידוש ה', הן בכדי שישאר טעם טוב, וגם שעצם הלימוד חייב להיות ערב, ולכל נקודה כאן אפשר להרחיב בראיות דוגמאות והוכחות, שאין כאן מקומם) ולסנן שיהיה מיר"ש תלמידי חכמים, ולא ממי שמחפש "רייטינג" (בלע"ז) וכבוד וכו'. וגדולה שימושה של תורה יותר מלימודה. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו.
כי בלעדי התוה"ק איננו רק סומים בארובה, ולא מבעיא שידינו ורגלינו ב"וימש חושך" שמכסה ארץ, שאין בור ירא חטא ולא ע"ה חסיד, אלא הפספוס וההפסד הוא אין סופי והבכיה היא לדורי דורות, על אשר ההביל האמת והאיר החושך. ועלינו להפסיק עם המחלוקות והמריבות על כבוד, ולא להתעסק בלב של השני, אא"כ יודע שיכול לשכנעו בסבר פנים יפות לסור מלתעות וללכת אחרי ההבל. ובזה אנו חותמים את בראשית המכונה ספר הישר (ע"ז כה.) שיש הרבה שחושבים שהם צדיקים. (ושכחו לרגע ה"צדיקים" שישים עצמו כרשע ועוד). ומי שלא כמוהם יוקיעו אותו בכל כוחם, משל זה המצוה הראשונה בעשרת הדיברות. ונזכור מה שפשוט כשמש בצהריים וכביעתא בכותחא, שהרבה מצוות יותר חשובות, מספק עבירה שכזה (וכמה הכנות, בירורים, וסייגים, נצרכים בכדי שתהיה זו מצוה אמיתית לקושטא דמילתא). וע' בדברי הנצי"ב בהקדמה לתורה. אכן רשע ואוהב חמס שנאה נפשו, וודאי שהבחילה צריכה להיות מכל עבירה. ומכל מי שעובר עליה (כרגע) כדי שלא יפול למלכודת ה"אוי" שיש בקירבה לרשע. ואין זה סותר להיות בכאב עמוק על כל אח מבני ה' שבועט בו, מחסרון דעת וכו', ותפילה אמיתית שיתקרב אליו יתברך. שאין מלך בלא עם, וכמו (להבדיל) מי שאין לו בנים חשוב כמת. ובשביל להיות בן, כתב הרמב"ן בפרשת האזינו, על שחת לו לא בניו, ויש להיות דומה לאב, ולכן באוחזין מעשי אבותיהם נענשים אף בעוונם. ושלא נישן בעמידה (וע' רש"י יבמות קכא: שאין מציאות כזו, וראה ביומא יט:) שהתעתוע של "יגון, ואנחה" היא להעלימנו מהאמת (או אותה מאיתנו – שבת לא:). והדרך להתגבר (בנוסף על ברכות ה. ועוד), בסנה' (כט.) למדנו, שכשרוצים לאיים על העדים שלא ישקרו, אי אפשר להפחידם ששקר גורר עצירת גשמים, כי רגועים המה, בהיותם בעלי מקצוע, ושלא יקפחו פרנסתם. וכן לא ניתן להרתיעם בזה שיבוא דבר. מדוע? כי מ"אמינים", שאין מי שמת בלא עתו. ומה כן ישתיק עוולתם? שיגלו את אוזנם, שאלו ששכרום, מזלזלים בהם. כאיזבל, שגינתה לשופטי השקר בובותיה – בני בליעל – בעיתוי גזילת ורציחת נבות היזרעאלי (מלכים א כא). ע"כ. ומשמע מכאן, שכשנדע מה הזלזול שיש למי ששוכר אותנו בכל עבירה, וחוסר מוסריות, זו אחת מהעצות ש'יכולות לחסום חדירת מחבלים לשטח כוחותינו'. ולבער קוצים מהכרם.
ונחתום בלשון הרמב"ם (ספ"ז ממלכים) ששייכת למלחמה הגדולה מדי יום ביומו (המתוארת בחובות הלבבות הידוע), והיא ה"חרבות ברזל" שכשנעמוד בה, נהיה "צוק איתן" בפועל ממש. וזה לשון "עטרת תפארת הפוסקים" (ככינוי הב"י בחו"מ סו"ס רז): "מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב" כְּמַשְׁמָעוֹ. שֶׁאֵין בְּלִבּוֹ כֹּחַ לַעֲמֹד בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה. וּמֵאַחַר שֶׁיִּכָּנֵס בְּקִשְׁרֵי הַמִּלְחָמָה יִשָּׁעֵן עַל מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל, וּמוֹשִׁיעוֹ בְּעֵת צָרָה. וְיֵדַע שֶׁעַל יִחוּד הַשֵּׁם הוּא עוֹשֶׂה מִלְחָמָה. וְיָשִׂים נַפְשׁוֹ בְּכַפּוֹ וְלֹא יִירָא וְלֹא יִפְחָד וְלֹא יַחְשֹׁב לֹא בְּאִשְׁתּוֹ וְלֹא בְּבָנָיו אֶלָּא יִמְחֶה זִכְרוֹנָם מִלִּבּוֹ וְיִפָּנֶה מִכָּל דָּבָר לַמִּלְחָמָה. וְכָל הַמַּתְחִיל לַחְשֹׁב וּלְהַרְהֵר בַּמִּלְחָמָה וּמַבְהִיל עַצְמוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה. שֶׁנֶּאֱמַר "אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם. אַל תִּירְאוּ. וְאַל תַּחְפְּזוּ. וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם". וְלֹא עוֹד, אֶלָּא, שֶׁכָּל דְּמֵי יִשְׂרָאֵל תְּלוּיִין בְּצַוָּארוֹ. וְאִם לֹא נִצֵּחַ, וְלֹא עָשָׂה מִלְחָמָה בְּכָל לִבּוֹ וּבְכָל נַפְשׁוֹ, הֲרֵי זֶה כְּמִי שֶׁשָּׁפַךְ דְּמֵי הַכּל. שֶׁנֶּאֱמַר: "וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ". וַהֲרֵי מְפֹרָשׁ בַּקַּבָּלָה 'אָרוּר עשֶֹׁה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה' וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. וְכָל הַנִּלְחָם בְּכָל לִבּוֹ בְּלֹא פַּחַד וְתִהְיֶה כַּוָּנָתוֹ לְקַדֵּשׁ אֶת הַשֵּׁם בִּלְבַד. מֻבְטָח לוֹ שֶׁלֹּא יִמְצָא נֵזֶק וְלֹא תַּגִּיעֵהוּ רָעָה. וְיִבְנֶה לוֹ בַּיִת נָכוֹן בְּיִשְׂרָאֵל וְיִזְכֶּה לוֹ וּלְבָנָיו עַד עוֹלָם וְיִזְכֶּה לְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא. שֶׁנֶּאֱמַר: "כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ" וְגוֹ'. "וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלֹהֶיךָ". ע"כ.
ר' גבריאל מנחם יצחקי, בית שאן.
