פרשת ויקהל
בפרשתנו כתוב:" ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם טבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה'". מפרש רבי אברהם אבן עזרא : חח – באוזן. נזם – באף. טבעת – באצבע. וכומז – בזרוע.
האדמו"ר הריי"צ מליובאוויטש בספרו ליקוטי דיבורים כותב שמכאן אנו למדים כיצד ההורים צריכים לחנך את ילדיהם: חח (באוזן) – על ההורים להאזין להוראת התורה ולדברי גדולי-ישראל בכל הקשור לחינוך הילדים. כמו-כן מוטלת חובה על ההורים להקשיב היטב לשיחות שהילדים מנהלים עם חבריהם ובינם לבין עצמם, כדי להדריכם בדרך הנכונה.
נזם (באף) – להורים צריך שיהיה 'חוש ריח' מפותח, כדי להבחין אם החברים שעמם ילדיהם מתחברים הם אכן טובים ומחונכים כדבעי.
טבעת (באצבע) – ההורים מחויבים להורות ולהראות ב'אצבע' לילדיהם את הדרך הישרה העולה בית א-ל, ולהסביר להם בדרכי נועם את הטוב והתועלת הצפונים בהליכה בדרך הישרה, וכן את הנזק העלול לבוא בדרך ההופכית.
כומז (בזרוע) – לצד ההסבר בדרכי נועם, על ההורים לפעול בתוקף ובהקפדה בחינוך ילדיהם. לא רק כשהילד אינו ממושמע, אלא אף כשהילד מציית – עליו לחוש שיש עליו שמירה קפדנית של הוריו בכל הנוגע .
מסופר על יהודי תלמיד חכם וישיש, בעל משפחה עניפה שכבר התברך בדור רביעי של עובדי ה' תלמידי חכמים גדולים. בילדותו בתלמוד תורה בו הוא למד הוא לא היה נחשב מ"החרוצים" בכיתה. לא שהוא לא אהב להשקיע, הוא פשוט היה יותר נהנה בחברת הפרפרים בחוץ או הגוגואים המסורתיים, הלימודים וההשקעה היו ממנו והלאה. ניתן לומר שגם לא היו לו נקיפות מצפון כלשהם על העניין.
בתלמודי התורה של אז האווירה הייתה אחרת, לא היו אמצעים חינוכיים נרחבים כמו שיש היום. כל מי שלמד טוב יצא ממנו משהו, מי שהפריע קיבל עונש פיזי שהתבטא בהנפת מקל או הרמת יד. מי שסתם בחר לא להשקיע יצא מהר מאד מהמסגרת לכיוון בלתי ידוע. האפשרויות של קידום התלמיד היו מועטות מאד אם בכלל. היהודי הנ"ל היה מהסוג השלישי. הוא לא הפריע לאף מלמד, הוא לא הציק לאף ילד, הוא פשוט לא התעניין בשום חומר לימודי משום סוג שהוא. ממוצע הציונים שלו נעו סביב ה20 אחוז – לא משהו שהפריע לו.
שנה אחת הוא נכנס ללמוד אצל יהודי חסידי חם מזג. המלמד הזה לא היה מודע עדיין לכך שבכיתה שלו יהיו תלמידים נחשלים בעלי סיכון לגלישה החוצה. קצת אחרי תחילת השנה, כאשר קלט המלמד את ממוצע הציונים של תלמידו היקר הוא קרא לו והודיע לו שאצלו אין דברים כאלו! המבחן האחרון בו הוא קיבל 13 אחוז לא יכול לעבור. הוא נותן לו יומיים לחזור על החומר, ולאחריהם הוא יערוך לו מבחן חוזר. אם הוא לא יצליח במבחן החוזר הוא יעניש אותו נמרצות. המלמד לא פירט מה יהיה העונש, אבל זה היה די ברור. הילד עמד לראשונה בפני מצב בלתי ידוע, הוא מעולם לא הצליח במבחן, אבל הוא גם אף פעם לא קיבל עונש. עם כל זאת המצב החדש לא הניע את הילד לחזור על החומר וללמוד למבחן. כעבור יומיים המלמד הוציא אותו מהכיתה לחדר צדדי ונתן לו את דפי המבחן. הוא הורה לו לשבת ולהשלים את המבחן ולחזור לכיתה רק כאשר המבחן מושלם ומלא כראוי.
הוא ישב בוהה מול המבחן ולא ידע מה לעשות. עשר דקות עברו ופתאום הוא מבחין באחד הילדים שחוצה את המסדרון כנראה בדרך לשתות משהו או לצורך אחר. הילד שעבר במסדרון היה אחד מהילדים החרוצים בכיתה, מאלו שיודעים הכל ומוציאים בכל מבחן מאה אחוז בלי שום בעיות. הוא קרא לו בדחיפות וביקש ממנו "אתה מוכן לעזור לי כאן"? הילד החרוץ ניגש אליו ותוך דקות ספורות באורח פלא המבחן היה מושלם ומלא בתשובות נכונות בכתב עילג.
יום למחרת המלמד החזיר לו את המבחן עם הציון 94 אחוז כולל כמה מילים חמות כמו 'יגעת ומצאת תאמין' ועוד. הרגשה נעימה חדרה לליבו של הילד. הוא מעולם לא חווה תחושה כזו של הצלחה וכוח פנימי. אחרי חודש של בטלה ולקראת עוד מבחן שגרתי נוצר אצלו חשק לחוות את החוויה הזו שוב. הפעם לא היה צורך להשתמש בדרכים עקלקלות, הוא פשוט ישב עם חבר טוב לפני המבחן ויחד איתו למד את החומר. הפעם הוא אמנם לא הצליח להוציא ציון כזה גבוה, אבל מה שהוא כן קיבל היה מספיק בשביל לחוות שוב את אותה הרגשה של תענוג. הילד החליט שאולי כדאי לנסות. במבחנים הבאים הוא ניסה להתאמץ, ניסה וגם הצליח. מכאן הדרך הייתה בטוחה להיכנס לתלם הנכון. הוא הפך לילד טוב ומשקיע, המשיך לישיבה טובה וכל השאר היסטוריה.
שנים רבות לאחר מכן, כשהילד המדובר כבר הפך לסבא צעיר לכמה נכדים קטנים הוא פגש באקראי ברחובות ירושלים במלמד ההוא שכבר הלך שעון על מקלו בשיבה טובה. הוא ניגש אליו והזדהה כתלמידו שלמד אצלו בשנים עברו. המלמד התעניין בנימוס בשמו ובמעשיו, לפני שהם נפרדו ביקש התלמיד לנקות את מצפונו "אני חייב לך התנצלות קטנה. פעם אחת כשהמלמד רצה שאני יעשה מבחן חוזר לא למדתי ולא ידעתי מה לכתוב..
המלמד המשיך את המשפט בעצמו: "ואז שלחתי אליך את התלמיד החרוץ של הכיתה והשלמת בעזרתו את המבחן. גם לך עשיתי את הטריק הזה נו, זה נראה שזה באמת עזר לך…"
את הסיפור הזה צריך לספר לכל אדם שבא לחנך. שיידעו ההורים והמלמדים שאת ההצלחה של התלמידים שלהם ניתן להניע רק עם תחושת הכח וחווית ההצלחה. אם ניתן לתלמיד או לכל ילד וגם לעצמנו את התחושה הזו של הכח הפנימי שיש בתוכם, אם הם יחוו את זה אפילו פעם אחת הם יוכלו וירצו לשחזר אותה לכל חלק בחיים הלאה.
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקינו בקרוב ממש
התמ' סימון יוסף ג'נאשוילי מלוד
