פרשת האזינו
"שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם, דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל"
"הנקמה שאין גדולה ממנה, שתיכרת הנפש ולא תזכה לאותן החיים, שנאמר (במדבר טו): 'הכרת תיכרת הנפש ההיא עוונה בה" (רמב"ם תשובה ה,א,ד). והאוה"ח פי': "שיחת לו" – שההשחתה והגול העצמי – עצם העובדה שמוגדר – "לא בניו!". כלומר, שאין השחתה ונקמה גדולה כפול חושך מצרים וגו', ממה שאינו נקרא בן לה', שהרי ידוע מ"ש הרמב"ן (בדברים יד) על בנים אתם לה' אלהיכם, שאוהבנו הרבה מאבא ביולוגי. ומפורסמת הפלוגתא, לגבי, אם אין נוהגים מנהג בנים – אינם קרוים בנים, לפי ר' יהודה; רבי מאיר אומר: בין כך ובין כך (סיי בסיי – באידיש) קרויים בנים, שנאמר (ירמיה ד, כב): "בנים סכלים המה". וכן (דברים לב): "בנים לא אמון בם". וכן "זרע מרעים בנים, משחיתים" (ישעיה א). ועוד (הושע ב): "והיה במקום אשר יאמר להם, לא עמי אתם, יאמר להם בני אל חי'" (קידושין לו.). ולהלכה פסק הרשב"א (סי' צד"ק, ורמ"ב) כרבי מאיר, שהפסוקים מסייעים לו. ו"אם כבנים אם כעבדים", היינו מבחינה חיובית (ע' ברכות לד:). או שלצאת מידי המחלוקת, נקטו כן. ולכן בפיוט 'אפתח פי': "יען על כל פנים, לנו דין בנים". וזה הרמז: "לא בניו – מומם"! שאין מום גדול – מלצאת מגדר "בן". והגם ש"ישראל" שחטא, יש לו דין של בן (סנה' מד.) – הַלְה' תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם – "נבל" – ששכחו העשוי להם. "ולא חכם" – להבין שיש בידו להיטיב ולהרע. ועוד תרגם יונתן בן עוזיאל: האפשר שלשם מאמר ה' אתם גומלים זאת, עם אשר היו טפשים, וקבלו התורה ולא חכמו. הלא הוא אביכם אשר קנה אתכם, הוא ברא ושכלל אתכם. – "ברחל בתך הקטנה" – מי שכופר בה' ובתורתו, ממאן לקיים מצוות – הוא נבל. וכמו כן אין בו 'גרדומי' שכל. פשוטו כמשמעו וכמדרשו. והעבודה להגיע ל"יעקב חבל נחלתו". שהרב מקוברין ביאר, שהדמיון הוא דנחזי אנן כששוזרים חבל עבה מהרבה חוטים, גם אם יש ביניהם פגומים, לא מבחינים בהם. אדרבה, עוד הם מוסיפים חוזק. כך גם בנו, שבזמן שנהיה כאיש אחד בלב אחד, אזי גם אלו שכרגע 'גרועים' מבחינה רוחנית ינפחו בנו כח והחלבנה ריחה רע ומצטרפת לקטורת (כריתות ו.).
ונלמד מוסר השכל להשפיע על השכן, ממה שמצינו: "היה אדם אומר לחבירו בירושלים, הקריני דף אחד ואומר לו אין בי כח. השניני פרק אחד, אומר לו אין בי כח. אמר להם הקב"ה: תבוא לכם שעה, ואני עושה לכם כך, וילכו בלא כח לפני רודף" (איכה רבתי א. לג). והנה, ביארו, מדוע ישראל משולים לירח. אלא, שהלבנה, בנויה ע"פ מהלך שמתמעטת (קטנה כמו בננה) ומתמלאת (כמו באמצע החודש) וככה שוב ושוב לסירוגין וחוזר חלילה (וע' רש"י פסחים מח:). כך עם ישראל: נופל, וקם, יורד, ועולה. והכל תלוי באיש את רעהו יעזורו, ולאחיו יאמר חזק. חרף הקושי. ויש להתחזק מדוד המלך שבירושלמי בתענית (פ"ב ה"ט יא סע"א) אמר רבי אבהו: כתיב "בקראי ענני אלהי צדקי, בצר הרחבת לי" (תהלים ד), אמר דוד לפני ה': רבון העולמים, כל צרה שהייתי נכנס לה, אתה הייתה מרחיבה לי, נכנסתי לצרתה של בת שבע, ונתת לי את שלמה. נכנסתי לצרתן של ישראל, ונתת לי את בית המקדש. [וע' ירו' בברכות יג. ושקלים ז: וסנה' קז. ושבת קה. פסחים קיט: ורש"י בסוכה (מט.) על ויעזקהו שהוא שורשן וכו'. וסוכה נה: וכו'. ולכן הרמב"ן במדבר כא, ח לגבי נחש הנחושת לשיטתו על איש הירא ורך הלבב שלא להיות מוג לב ודו"ק כי קיצרתי]. והאוה"ח (בראשית מו, ז) כתב: הפרש יש בין בני יעקב בירידתם למצרים. יש שבאו ברצונם לקבל גזירת מלך בלב שלם. ויש שהיו חוככים להתעכב מרדת לכור הברזל. וציינם הכתוב מי ומי ההולכים לפרוע שטר חוב הגלות מרצונם. ואמר, בניו ובני בניו אתו, פירוש, אלו לא הוצרך להביאם הוא, אלא הם מעצמם, באו אתו, בדומה לו. ואחר כך סדר אותם שלא באו מרצונם. עד שהוצרך יעקב להורידם בעל כרחם. והוא אומרו: בנותיו ובנות בניו וכל זרעו. פירוש, בני בני בניו אלו, הביא אתו מצרימה – הוא הביאם, לא לרצונם באו. ולכן כל זמן שאחד מיורדי מצרים קיים, לא התחיל השעבוד דכתיב: וימת יוסף וגו', וכל הדור ההוא, פירוש, שירדו מצרים, אז התחיל השעבוד. כי זה היה להם לתשלום קבלת גזירת מלך ברצון פקע מהם השעבוד כי סמא דיסורי קבולי. והעד הנאמן לזה גם כי יוכבד וסרח בת אשר היו מיורדי מצרים, ובימיהם היה השעבוד, והטעם הוא, לצד שהביאם יעקב ולא מרצונם. עכת"ד. וזה (החכמה לקבל מה שה' גוזר) – ה'ציפרלקס' הרוחני, האמיתי, הבריא, לנרנח"י. והבקו"ם (בסיס קליטה ומיון) של קבע ולא להיות 'ככל הגויים בית ישראל' – שהראשונים "בריאים" כמו הסוסים (ע' שבת צד. ורש"י) ותו לא מידי.
ועל ידי הנ"ל, ניתן לזכות לכתוב ביחזקאל (כח, יד): "וּנְתַתִּיךָ בְּהַר קֹדֶשׁ אֱלֹהִים הָיִיתָ. בְּתוֹךְ אַבְנֵי אֵשׁ הִתְהַלָּכְתָּ". וכמה שיותר מוקדם, דעיין בראשית חכמה (קדושה ב, כה) הביא מר' אברהם הלוי, שהכוונה, במימרת חז"ל מחד שביך לשבתיך, שכל שבוע כנגד 70 שנה, וצריך לקדש עצמו במותר לו, שהוא ענין קדושת השבת בימי החול, כבר לפני שנעשה בן עשר שנים, וזהו כבר ביום הראשון חד שביך, יכין לשבתיך. וזה על ידי שנקיים מה שכתוב בספרא (שמיני מכילתא דמילואים אות ח) "קרב אל המזבח" – משל למה הדבר דומה? למלך בשר ודם, שנשא אשה, והיתה מתביישת מלפניו. ונכנסה אחותה אצלה. אמר לה על מה נכנסת לדבר זה? אלא שתשמשי את המלך! הגיסי דעתך, ובואי ושמשי את המלך! כך אמר משה לאהרן: אהרן אחי! על מה נבחרת להיות כהן גדול? אלא, שתשרת לפני הקדוש ברוך הוא, הגיס דעתך, ובוא ועבוד עבודתך. ע"כ. "גול על ה' דרכך, ובטח עליו, והוא יעשה" (תהלים לז, ה). ואין עני אלא בדעת (נדרים מא.) בתר עניא אזלא עניותא. שאני "מינוס" דמשכא (כמשל לבנק הרוחני המופשט). כלומר, שמתעצל מלהעמיק, מחוסר אמונה בעצמו, וע' חת"ס (או"ח קסו) שזה האיסור לפנות למלאכים כי נשמתינו יותר גדולה מהם (ע' סנה' צג.) וכעין שכ' האבן עזרא שאלו ההולכים אחרי תאוותם, יפרשו מ"ש ואל אשת עמיתך לשכבה זרע וכו', שרק מתי שיעשה פו"ר חושב שאסור. ונהפוכו, שהתורה התכוונה, שאפי' שאתה מתכוון לשם "מצוה" אסור, וכ"ש כשלא לזה. ולכא' משמע שיותר קל זה להביא ממנה ילד, אע"פ שהוא ממזר ונאסר לבוא בקהל. וי"ל ע"פ הכלל הידוע שכל מה שכתוב בתורה חמור טפי (ע' תוס' יבמות ז: ותוס' יומא מד. וכו') והשתא שזה מה שנא' בתורה להדיא, ממילא נעשה חמור וחריף טפי. ומלפנו מבהמות ארץ שהנה פיקאסו הציור היקר גרינקה הצליח רק אחרי 60 טיוטות. ודלא כאותו ששם דלק מתחת הכרית כדי שיהיה לו חלומות פז. אכן, כמובן, לייחס הכל לה', וע' חזון איש (אה"ע סימן סג ס"ק כג), שהמקדש אשה בטעות ובירך את הברכות בקידושין, הברכה קיימת אף שפקעו הקידושין, כי בשעה שבירך היה ראוי לברך. וכתב שם, דבעצם ראוי האדם לברך את ד' בכל היום, אלא שאין רשאי להרבות בזה, וכעין שאמרו סיימתינהו לכולהו שבחא, ולכן צריך להתנהג בגדרים מיוחדים שהגדירום חז"ל אימתי לברך, וקבעו השעות שהאדם יותר מוכן בהכרת בוראו וחסדיו, וכל שעשה ברשות, חשיב ברכה ויוצא בה, שכבר הגיע שעה המוכנת אף שהיתה בטעות וכו'. יעו"ש. שבת שלום.
הרב גבריאל מנחם יצחקי – בית שאן.
