פרשת משפטים
"ואנשי קודש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלון לכלב תשליכון אותו"
מובא במכילתא: " ר' ישמעאל אומר כשאתם קדושים הרי אתם שלי" ומכך מדייק המשך חכמה: "וממשמע הן אתה שומע לאו, שאם אינו מתקדש אינו שלו".
התורה הקדושה מצווה אותנו להיות קדושים ומובדלים מהעמים, והעניין מתבטא בכל תחומי החיים, הן במעשיו של האדם, מחשבותיו ודרך הילוכו, וכן מובא בירושלמי ברכות: "אמר הקב"ה אם אתה נותן לי את ליבך ועיניך הריני יודע שאתה שלי". אין משמעות הדברים שהקב"ה רוצה שהאדם יהיה מופרש מכל ענייני העולם ולא יהיה קשור לעולם הזה שכן יש לו להקב"ה מספיק מלאכים לשם כך שמהללים ומקלסים אותו בכל יום, אלא אדרבה שהאדם ינהג כמנהג בני אדם ויקדש עצמו בעולם העכור וזה נחת רוח גדולה יותר לה' מכל עבודת המלאכים. וכן אנו אומרים בפתיחת ההיכל קטע מהזוהר הקדוש (בריך שמיה): "אנא עבדא דקודשא בריך הוא" אני עבד של הקב"ה, אני דייקא, עם כל ה'אני' שיש בי, האנוכיות, התאוות, היצר הרע, אני עבדו של הקב"ה, רצונותיי, מחשבותיי ומעשיי שייכים לו.
על מנת להיות נמנה עם 'אנשי הקודש', אומרת התורה שצריך להישמר מלאכול בשר טרפה, אלא יש להשליכו לכלב. וזה יסוד בהתקדשות והקרבה לה', אין הקב"ה מונע מאיתנו את אכילת הבשר, אלא דווקא את הבשר הטרף והלא כשר, כי הוא זה שירחיק אותנו מהקדושה. הגמרא (חולין סח:) דורשת את הפס' הנ"ל לעניין בשר קודש שייצא חוץ למחיצתו כגון: בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה שנפסל באכילה. ובאר הר' "ייטב לב" ש'שדה' הינו מקום פתוח ללא מחיצות והריהו מקום הפקר והפס' בא ללמדנו שמי ששם עצמו כ'בשר בשדה' כלומר חיים ללא מחיצות וגבולות, ללא גדרים וסייגים המקדשים אותו, הריהו פסול, וכשם ששם עצמו במקום הפקר כך גם השגחת הקב"ה עליו – הפקר וכדברי המשך חכמה.
משנה (ב"ב כ"ג:): "ניפול (גוזל) הנמצא בתוך חמישים אמה הרי הוא של בעל השובך, חוץ מחמישים אמה הרי הוא של מוצאו", ברובד הפשט המשנה מלמדת אותנו הלכה בדבר שייכות גוזל בהתאם למיקום הימצאו ביחס לשובך. אך ברובד העמוק יותר, יש לשאול, מהם ה-50 אמה אותה מציינת המשנה? למה דווקא 50? למה לא פחות או יותר? – ומבארים רבותינו שהניפול הוא היהודי והמרחק בינו לבין השובך הינו בעצם הקרבה שלו לה' יתברך, ומה שמבטא את המרחק 50 אמה הינם השבתות וחגי ישראל שכן בשנה רגילה יש 354 ימים, מס' השבתות בשנה כזו היא 50 (בממוצע), מוטיב זה מופיע גם בחגי ישראל, מס' הימים בין פסח לשבועות הינו 50, מס' הימים בו אנו מתחילים לומר סליחות (ב' אלול – כ"א תשרי) הינו 50, הדבר מרמז לנו, כי מי שמחפש קדושה (שבתות וחגים המסמלים קדושה) ואת קרבת ה', שומר שבת וחג – "הרי הוא של בעל השובך" כלומר שייך להקב"ה, וה' שומר עליו, והשגחתו הפרטית הינה בידי ה', אך אם הוא מחוץ לחמישים אמה, כלומר אינו שומר שבת וחג, הוא התרחק מה"שובך", הרי הוא של מוצאו, כלומר מוסרת השגחתו של ה' ממנו והוא נתון בידי טלטלות החיים.
וכן מובא עוד בפרשתנו: "וכי יכה איש את עין עבדו או את עין אמתו ושחתה לחפשי ישלחנו תחת עינו: ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל לחפשי ישלחנו תחת שנו", מבואר ב'פני מנחם' כי שן רומזת על תאוות האכילה ועל קדושת הדיבור ואילו עין רומזת ע לקדושת העיניים, ובא הכתוב ללמדנו שאם יכה האדם את יצר הרע באיברים אלו, דהיינו שלא לילך אחר תאוות העיניים, הדיבור והאכילה אזי שכרו ש"יצא לחפשי" מידי היצר.
ר' יוסף אלאשולי הי"ו מלוד
לע"נ ח' ראובן בן סימן טוב הנו' מן רבקה ת.נ.צ.ב.ה.
