פרשת 'פינחס'
פרשת 'פינחס' ופרשת 'בלק' שלפניה הן שתים מחמש פרשיות בתורה הקרויות על שם אישים (שלוש הפרשיות האחרות הן נח, יתרו וקרח).
אומרים חכמי ישראל: מן הראוי להפיק מוסר השכל מהשוואת הדמויות, שעל שמן נקראו פרשיות 'בלק' ו'פינחס'. לפנינו שני אישים, המנוגדים בטבעם ובאופן פעילותם מן הקצה אל הקצה, בלק מלך מואב אינו עושה בעצמו דבר, כשחש בסכנה מדינית וצבאית מצד שבטי ישראל, ופעילותו מתבטאת בניסיון לרתום אחרים (בלעם ובני מדיין) שיעשו במקומו את המלאכה, בניגוד לכך מדגים לפנינו פינחס את איש המעשה הנמרץ, אין פינחס עומד מן הצד ומחכה לאדם אחר שיקום ויפעל, אלא נחלץ ברגע המתאים לעשות את המעשה הנדרש, מתוך תחושה של שליחות 'במקום שאין אנשים, השתדל להיות איש' (אבות ב-ה) .
לפי המסופר בתורה לא עלו יפה ניסיונותיו של בלק להוציא מפי בלעם קללות על ישראל, לעומת זאת היו תוצאות מידיות לטובת עם ישראל ממעשה הקנאות של פינחס. שתי הפרשיות אלו צריכות אותנו לשמש לקח טוב לכל אדם ולכל זמן, אל תדחה למחר מה שנחוץ לעשות היום, ואל תטיל על אחרים מה שנדרש ממך לעשות!.
'פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן'
מעיר רש"י על פי חז"ל (סוטה מג. סנהדרין פב:) לפי שהיו השבטים מבזים אותו את פינחס, הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו (הכוונה ליתרו) עגלים לעבודת אלילים, והרג נשיא שבט מישראל, לפיכך בא הכתוב וייחסו אחר אהרן הכהן.
על דברים אלה יש מקום לשאול: מהתשובה יש לדברי הגינוי של השבטים, בהבאת ייחוסו המשפחתי הרם של פינחס? אמנם מצד אביו הוא נכדו של אהרן הכהן, אבל מצד אימו הוא נכדו של יתרו שפיטם עגלים לעבודת אלילים, אלא נראה לומר כאן, שרבים משבטי ישראל היו מהרהרים אחר מעשהו של פינחס ואמרו! כלום יתכן, שבן ישראל הורג אדם ללא משפט? וכיון שאיש זה תפס אומנתו של עשיו (ועל חרבך תחיה) משמע שמפעפע בעורקיו דמו של אבי אמו הגוי, שפיטם עגלים לעבודת אלילים!
משום כך בא הכתוב ומייחס את פינחס בהדגשה מופגנת אחרי אהרן הכהן, שנודע בקרב הבריות כ'אוהב שלום ורודף שלום', בשל כך מעידה התורה קבל עם ומלואו. שהתפרצותו הקנאית של פינחס לא נבעה, חלילה ממניעים שליליים! אלא עלתה ובאה ממקור טהור וזך לקנא קנאת ה' ולקדש שם שמים ברבים. ולכן היא ראויה לשמש אות ומופת לדורות הבאים.
בפרשת פינחס כלולים בה כל מועדי ישראל שהתורה ציוותה עליהם והיא נקראת ברוב השנים בימי 'בין המצרים' בשלושת השבועות שבין שבעה עשר בתמוז לתשעה באב, שבהם אנו מקיימים מנהגי אבלות על ירושלים ועל חורבן בית מקדשינו. שואלים חכמי ישראל: מדוע מערבים כאן שמחת המועדים בימים של אבל וצער? הסביר זאת הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ'ב בדרך הבא: ישראל עם קדושים מתאבלים על החורבן בית המקדש ועל ירושלים, קיים חשש שבשל זאת ישקעו רבים בעצבות ובייאוש חלילה, משום כך קוראים על המועדים שהיו לישראל, כדי להפיג במידת מה מרירותם של ימי 'בין המצרים'. על דברים אלה הוסיף האדמו"ר מרוזין: מצינו בספרים הקדושים שבבוא הגאולה השלמה לישראל יהיה שבעה עשר בתמוז יום ראשון של חג, תשעה באב יהיה יום אחרון של חג, וימי 'בין המצרים' ישמשו ימי 'חול המועד', ככתוב בנביאים הנחמה של ירמיהו (לא –יב) 'והפכתי אבלם לששון' וכשאנו קוראים בימי 'בין המצרים' את הפרשת המועדים ב'פינחס', בה מפורטים הקרבנות שהיו קרבים בימים שבית המקדש היה קיים, מתעורר לבם של ישראל לשוב בתשובה שלמה כדי לקרב את הגאולה השלמה ובניין בית המקדש.
על כך אומר הרבי מלובביץ, לכן חובה על כל אחד מישראל ובמיוחד על הכהנים ללמוד ענייני קדשים ועבודת הקרבנות, כדי שבבוא אליהו הנביא לבשר על בואו של משיח צדקנו שנוכל לקבל את פניו כראוי אמן.
הרב אברהם מיכאלשוילי הי"ו מלוד
