פרשת ויקרא
'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר'
מי שיתבונן יבחין שהאות א' במילה ויקרא קטנה יותר משאר האותיות ומבאר בעל הטורים מפני מה האות א' זעירה ולא נכתבה בגודל הרגיל של האותיות כולם אלא לפי שמשה היה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה לא רצה משה שיכתב עליו ויקרא אל משה. שמשמע שדבר רגיל הוא שהקב"ה יקרא לו וידבר עימו, אלא ביקש שיכתב עליו ויקר אל משה כדרך שנאמר בבלעם ויקר אלוקים אל בלעם, שמשמע לשון מקרה ולא דבר שבשגרה. ואף על פי כן אמר לו הקב"ה למשה לכתוב 'ויקרא'. מה עשה משה מחמת ענוה שהיתה בו כתבה קטנה משאר האותיות. וממילא לפי זה מובן המדרש מהיכן קרן אור פני משה ברדתו מהר סיני? אלא שנשתייר מעט דיו בקולמוסו של משה, והעבירו הקב"ה על פניו ומזה קרן אור פני משה, וזאת מכיון שהקב"ה נתכון שהאות א' תיכתב בגודל טבעי ואילו משה כתבה קטנה וממילא נשתייר מעט דיו ובזכות הענווה זכה משה לקירון פנים.
וכמו שמתארת התורה בפרשת כי תשא שכשירד משה מן ההר פחדו בני ישראל לגשת אליו משום שפניו נעשו קורנות ומבהיקות, ובסופו של דבר שם משה על פניו מסווה (כיסוי פנים).
ומבאר הכלי יקר מפני מה שם משה מסווה על פניו? אלא מפני שהיו הכל מסתכלים בו, ומשה היה עניו מאוד והיה מתבייש שהכל מסתכלים בפניו הקורנות, ולכן נתן מסווה על פניו כי כך היא מידת הביישנים, אבל כשבא לפני ה' ללמוד תורה מפיהו הסיר את המסווה מעל פניו ולמה? אלא כמאמר המשנה באבות לא הביישן למד ולכך נאמר 'ובבא משה לפני ה' לדבר איתו יסיר את המסווה עד צאתו'. רואים מכאן עד כמה צניעות הייתה בו במשה.
האור החיים הקדוש שם מבאר מעין מדרש זה שנשתייר מעט דיו בקולמוסו של משה ומסביר היאך נשתייר מעט דיו בקולמוסו? אלא כשכתב משה את התורה הגיע לפסוק שנאמר בו 'והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה' כתב משה את המילה עניו חסר י' כלומר 'ענו' ואף זאת מפני צניעות וענווה שהיתה בו. ובשכר זה זכה שהעביר הקב"ה את מעט הדיו על פניו וקרן עור פניו.
ומביא המדרש תנוחמא 'גאוות אדם תשפילהו ושפל רוח יתמוך כבוד' (משלי כט-כג) כל מי שרודף אחר השררה והכבוד הם בורחים ממנו ומי שבורח מהם הם רודפים אחריו. וכמו שמצאנו בשאול , שאול ברח מן המלוכה שנחבא אל הכלים כמובא בנביא (שמואל א') שהודיעו לשאול על דבר המלוכה הניתנת לו, אמר להם איני ראוי לכך מה עשה שמואל הקהיל את כל ישראל והפיל גורל למי יאתה המלוכה ובגורל עלה שבט בנימין, ושוב הפילו גורל בשבט בנימין, ועלתה משפחת המיטרי שהייתה משפחתו של שאול, ושוב הפילו גורל ועלה שמו של שאול, למשפחת המיטרי, ויבקשהו ולא נמצא. ואומר המדרש שמייד ששם משפחתו עלה בגורל מייד הלך שאול ונחבא אל הכלים, ומה הפירוש נחבא אל הלכים , באלו כלים נחבא שאול? אלא גם לאחר שעלה שמו של שאול בגורל עדיין אמר להם איני ראוי לכך, וכדאי לשאול גם באורים ותומים, ולכן נאמר 'וישאלו עוד בה" ועקב צניעותו זכה לדברים הגדולים שאמר עליו שמואל הנביא 'הראיתם אשר בחר בו ה' כי אין כמהו בכל העם' וזהו שנאמר כל הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו .
ומביא האורחות צדיקים בשער הענווה – הענווה מתבטאת בשישה דברים.
א- חוזק כעסו של אדם כגון שביזהו אדם בדיבור או במעשה ויש באפשרותו לנקום בו ומושל ברוחו ומוחל לו בעבור הבורא ברוך הוא, סימן לענווה.
ב- כשיבוא לו הפסד ממון או חלילה ימותו קרוביו ומצדיק דין הבורא עליו ומקבל באהבה כמו שמצינו באהרן 'וידום אהרון', וזה סימן לענווה.
ג- אם שומע שמשבחים אותו הבריות על חכמתו או מעשיו הטובים לא ישמח בהם אלא יחשוב כמה חכמתו ומעשיו מועטים כטיפה מן הים כנגד מה שחייב לעשות. וכל שכן אם יאמרו דברים שלא עשה יצטער בליבו על שיצא עליו שם בדבר שאין בו, וזה סימן לענווה.
ד- אם הבורא מטיב לו בעושר או בבנים או בחכמה תבונה וכבוד, אדרבא יוסיף לו ענווה ושפלות ויכבד וייטיב לבני אדם יותר כמו שמצינו באברהם אבינו.
ה- אם עשה רעה לאדם והולך אליו ומפייסו ומבקש ממנו מחילה, ואינו צריך לו לשום דבר בעולם ומדבר אליו בלשון רכה ותחנונים שימחל לו זהו סימן לענווה.
ו- ידבר בקול נמוך ולא יתעסק בנוי המלבושים והתכשיטים ולא יתעסק בתענוגות העולם הזה. כמו שנאמר 'צדיק אוכל לשובע נפשו ובטן רשעים תחסר' משלי (יג-כה) כל אלה סימני אהבה.
ומספרים על שני גדולי ישראל רבי עקיבא איגר ורבי יעקב מליסא בעל נתיבות המשפט שהגיעו לוורשה לכינוס גדול של רבנים, יצאו יהודי וורשה אל שער העיר להקביל פניהם של שני גדולי הדור, בכבוד רב הובילום במרכבה הדורה רתומה לסוסים אבירים והכניסום לעיר ברוב תרועות המון חוגג. מרוב ההתלהבות והשמחה ששררה בקרב ההמון החליטו בני העיר להתיר את הסוסים מהכרכרה ורתמו עצמם במקום הסוסים להסיע את הכרכרה בכדי לעשות כבוד לתורה, ראו זאת שני גדולי הדור ומחשבה זהה חלפה בראש שניהם אמר ר' עקיבא בליבו למי כל הכבוד הזה בוודאי לר' יעקב מליסא ולא לי, מיד ירד מן המרכבה ונבלע בהמון ואף הוא עצמו נרתם להסיע את הכרכרה, ואף ר' יעקב אמר בליבו בוודאי כל הכבוד הזה לר' עקיבא איגר ועכשיו שאיננו כאן מה לי להנות מכבוד זה, מיד ירד מן המרכבה ונבלע בהמון כך הסיעו והסיעו בני העיר עד ששמו לב שהכרכרה ריקה…
ומזה נלמד כה עשו חכמינו .
ונשים מול עיננו את דיברי הרמב"ן באגרתו וכל אדם יהיה גדול בעיניך אם חכם או עשיר הוא עליך לכבדו, ואם רש הוא או חכם אתה ממנו חשוב בליבך כאילו הוא חוטא שוגג ואתה מזיד. וממילא תמיד זה שעומד מולך טוב ממך…
ובאותו עניין אפשר להבין את שאלת האור שמח בהלכות תשובה היאך נאמר על משה רבינו והאיש משה ענו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה, איך יכל משה להיות ענו ושפל רוח יותר מכל בני האדם וכי משה רבינו לא הכיר במעלתו ובערכו והרי הוא היה זה שנבחר ע"י הקב"ה לגאול את ישראל ממצרים, הוא זה שהיכה את המצריים במכות מצרים הוא זה שקרע לבנ"י את הים, הוא זה שעשה ניסים במדבר והוציא מים מן הסלע. הוא זה שנבחר מכל עם ישראל כולו לעלות אל הר סיני ולהוריד את התורה לעם ישראל, והוא זה שבתחילת הפרשה אומרת עליו התורה 'ויקרא אל משה וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר', הוא היחידי שנקרא אל אוהל מועד לדבר עם הקב"ה אז איך יכל משה לחשוב שזה שעומד מולו טוב יותר ממנו?
אלא ההסבר הוא אדרבא ככול שמשה נעשה יותר ויותר רוחני ונתעלה מעל כל הנבראים, והיה רואה תמונת כבוד ה' פנים אל פנים ומדבר עימו כדבר איש אל רעהו, ממילא הייתה נעדרת ממנו זכות הבחירה, היא נשללה ממנו בעל כורחו מכיון שראה והכיר את בוראו. ובנוסף היה רואה ויודע רושם כל פעולה ופעולה שעושה האדם בעולם הזה, וזה מה שגרם לו לחוש שפל בערכו אפילו מול הפחות שבישראל, מכיוון שאפילו פחות שבישראל כשעושה מצווה או נמנע מעשיית עבירה עושה כן מחמת היראת שמים שבו ומחמת תומתו וצדקתו ולכן החליט לבחור בטוב, ואילו משה רבנו הרגיש שהוא עושה טוב לא מצד הבחירה אלא מצד הידיעה, אצלו אי אפשר שיהיה אחרת עקב קירבתו לבורא יתברך. ואם אבי הנביאים הרגיש כך נאמץ גם אנו לעצמנו לפחות מעט מכך ותמיד נסתכל על הזולת בהסתכלות שכזאת שהמצוות שהוא מקיים נעשות מתוך תמימות דבקות וכוונה טהורה יותר מאיתנו וכך נוכל להגיע לידי המידה היקרה והנעלת הזו, ענווה.
ונסיים בדברי הרבי מקוצק על הפסוק 'ומותר האדם מן הבהמה אין' (קהלת ג-יג) מה יתרון האדם על הבהמה? אין! היתרון של האדם הוא שהוא יכול לחשוב כאילו הוא אינו בבחינת אין ואפס ובזה טוב הוא מן הבהמה ונשים מול עינינו תמיד פסוק זה 'זבחי אלוקים רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלוקים לא תבזה'. ויהי רצון שנתחזק במידה זו אמן
הרב אליהו מירילאשוילי הי"ו מלוד
לע"נ סבתי שרה נזי בת גבריאל ואסתר אשת יעקב
