פרשת מצורע
פרשתנו עוסקת בסוגית 'נגעים', אומרים חז"ל (ערכין טז.), על שבעה דברים נגעים באים, אחד מהם הוא על "צרות עין". הגמרא (יומא יא:), אומרת, אדם שמיחד ביתו לו בלבד ואין רוצה להשאיל כליו לאחרים, הקב"ה מפרסמו, ובסוף צריך לפנות את ביתו עם כל תכולתו, כולם רואים שיש לו רק שאין רוצה להשאיל לחברו, כל זה מחמת מידה מגונה זו של צרות עין.
מהי צרות עין, ומהיכן היא נובעת?
שורש צרות עין באה מקנאה, אדם מקנא בחבירו ואינו חפץ בטובת חבירו, עד כדי כך שפעמים אדם יורד לדיוטא תחתונה באופן שלא אכפת לו שלו לא יהיה, העיקר שלחבירו גם כן לא יהיה. זוהי צרות עין, זוהי קנאה, וכי מה אכפת לך שלחברך יש מה זה נוגע אליך?! אדרבה, תשמח שיש לו, תפרגן לו, וכשמבקשים ממך דבר תהיה ראשון לתת.
בכל ההסטוריה ראינו שהקנאה הביאה איתה חורבן גדול.
ביום הראשון לבריאת האדם, הנחש נתקנא באדם הראשון – ומה נגרם מכך?! מיתה לכל ברואי עולם. אומרת הגמרא אדם הראשון היה מסב בגן עדן והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומצננין לו יין, הציץ בו הנחש ראה כבודו ונתקנא בו. קין קנא בהבל אחיו שה' שעה אל מנחתו, קם והרגו. עשיו מקנא ביעקב אחיו שקיבל את הברכות, וראה שהוריו מבכרים אותו על פניו, נתקנא בעיניו איך שאחיו טוב ממנו ומוצלח ממנו, לכן אמר: "יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי".
קנאה לא נמצאת רק אצל אנשים פשוטים ופחותים, מצינו שגדולי עולם נכשלו בזה. כתיב ברחל, "ותקנא רחל בלאה", קנאה רחל באחותה שזכתה להקים שבטי יה והיא ללא ילדים.
אחי יוסף מקנאים ביוסף, ומכאן למדה הגמרא (שבת י:), לעולם לא ישנה אדם בנו בין הבנים, שהרי בשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. וכן מובא בילקוט (לא, יב), על הפסוק "ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע", ביום פטירת משה נתיחד הדיבור ליהושע, ושאל אותו משה מה אמר לך ה', אמר לו יהושע וכי כל ארבעים שנה שאלתי אותך מה דיבר ה'. מיד אמר משה טוב אלף מיתות מקנאה אחת.
שאול מקנא בדוד, כשהרג דוד את גלית, אמר העם "הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו", מיד כתיב "ויחר לשאול מאד".
נמצא שמידה זו טמונה בכל אדם ואדם גדול כקטן, לכאורה אם מידת הקנאה כל כך מגונה, מה צורך יש בה, מדוע הקב"ה בכלל ברא אותה.
על זה עונה שלמה המלך בחכמתו "וראיתי אל כל העמל ואת כל כשרון המעשה כי היא קנאת איש מרעהו" (קהלת ד, ד).
מגלה לנו שלמה, לולא הקנאה העולם לא היה מתפתח, כל אחד היה מסתפק במועט, ע"י הקנאה נוצר תחרות וכך האדם פועל להתקדם יותר ולעקוף את התקדמות חברו.
ברוסיה, הקומוניזם דיכא את התחרות והקנאה, רצו ליצור שם שווין ואחדות בין כל האזרחים, ומה נוצר שם, עוני ומחסור גדול. הקב"ה חפץ שהעולם יתפתח ויתקדם, לפיכך ברא הוא את הקנאה, אלא יש קנאה שהיא הרס העולם "גם לי גם לך לא יהיה", ויש קנאה חיובית ובונה והיא "קנאת סופרים תרבה חכמה".
הקנאה הרעה היא בחינת "רקב עצמות קנאה" אפילו בקבר סובל הוא שמרקיב עצמותיו, הקנאה אוכלת לא רק בבשר החי, אלא אפילו בקבר באדם המת.
הבן איש חי ממשיל זאת לאדם קנאי גדול, פעם אחת אמר לו המלך שרוצה לתת לו מתנה טובה ככל העולה על רוחו, אך בתנאי, מה שיתן לו יתן פי שנים לחבירו. חשב אותו אדם ואמר, אם אבקש כסף חברי יקבל פי שניים זאת לא אשא, בסוף נעתר לו ואמר למלך שינקר לו עין אחת ובלבד שלחברו ינקרו שתי עיניים. וכך אמרו חז"ל "כל הנותן עיניו במה שאינו שלו, מה שמבקש אין נותנין לו ומה שבידו נוטלין הימנו" (סוטה ט.).
מידה מיוחדת מצינו במנשה ואפרים בניו של יוסף הצדיק. כאשר יעקב בא לברכם שׁכל את ידיו, את ימינו שם בראש הצעיר אפרים ואת שמאלו שם מעל ראש מנשה שהיה גדול יותר. חרה הדבר ליוסף ואמר לאביו, לא כן אבי כי זה הבכור שים ימינך על ראשו.
הביאור הוא, חרה ליוסף משום שראה מה נגרם עקב הפליה, ובפרט בהקדמת צעיר למבוגר ובביכור אח מאח אחר. פחד יוסף שיעורר קנאת מנשה על העדפת אחיו הקטן אפרים.
על זה עונה לו יעקב "בך יברך ישראל לאמר ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה", מסביר לו יעקב ליוסף, דע לך שאין בהם שום קנאה אחד על השני, ולכן כל אבא שבא לברך את בניו יברך בהם, שהם אין להם שום קנאה ותחרות ביניהם.
וכן לא לחינם זכו הכהנים לברך את עם ישראל, כיון שהם בניו של אהרון שלא היה לו שום קנאה במשה, למרות שאהרון היה מנהיג כבר את עם ישראל במצרים, וכמו שטען משה לקב"ה "שלח נא ביד תשלח", ועוד שאהרון היה גדול ממשה בשלש שנים. בכל זאת לא נתקנא במשה, ואדרבא הקב"ה אמר למשה "וראך ושמח בליבו" יהיה לו שמחה גדולה כאשר ישמע שאתה נבחרת להיות מנהיגו. זכה אהרון ובניו ומברכים את עם ישראל יום יום "באהבה", בעלי מידות טובות הקב"ה משפיע עליהם טובה וממילא הם יכולים להשפיע על אחרים.
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
