פרשת אמור
"אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ" (כג-לט)
בציווי התורה בעניין מועדי השנה כתובה המילה 'הזה'.
בעניין פסח נאמר "ובחמשה עשר יום לחדש הזה חג המצות לה'". (ויקרא כג-ו)
בעניין יום הכיפורים נאמר "אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכיפורים הוא" (ויקרא כג-כז)
ובעניין חג הסכות נאמר "בחמשה עשר יום לחודש השביעי הזה חג הסכות שבעת ימים" (ויקרא כג-לד)
אך תמוה מדוע בעניין ארבעת המינים לא כתובה בתורה המילה 'הזה' (בפרק כג לט-מ) נאמר "אך בחמשה עשר יום לחדש השביעי באספכם את תבואת הארץ תחוגו את חג ה' שבעת ימים".. "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר" והרי גם פה היה צרך להיות כתוב לחודש השביעי הזה?
וכדי להבין נביא את דברי הגמרא (שבת פז:) תא שמע ניסן שבו יצאו בני ישראל ממצרים, בארבעה עשר שחטו פסחיהם ובחמשה עשר יצאו ואותו היום חמישי בשבת היה, כלומר יום טוב של פסח בשנת יציאת מצרים היה ביום חמישי.
והנה כלל הוא תמיד שכל ט"ו בחודש חל באותו יום בשבוע שבו חל ראש חודש, ולפי זה אם ניסן ט"ו זהו יום חמישי שיום טוב של פסח חל ביום חמישי אז גם ראש חודש ניסן חל ביום חמישי, והנה בשו"ע סימן תכ"ח ישנה הלכה שסדר החודשים הוא חודש אחד מלא וחודש אחד חסר (היינו בחודש אחד ל' יום ובחודש אחד כט' יום).
טבת – חסר, שבט – מלא, אדר – חסר, ניסן – מלא, אייר – חסר, סיון – מלא, תמוז – חסר, אב – מלא, אלול – חסר, תשרי – מלא, (החודשים חשון כסלו פעם מלאים שניהם ופעם חסרים שניהם ויש פעמים שאחד מלא והאחד חסר).
ולפי זה החשבון פשוט, שהרי כל ראש חודש מתקדם ביום אחד בשבוע מקודמו, ואם כן ראש חודש ניסן חל ביום חמישי בשבוע. ראש חודש אייר בשישי, שבת ר"ח סיון בראשון, ר"ח תמוז בשני ושלישי, ר"ח אב ברביעי, ר"ח אלול בחמישי ובשישי, ר"ח תשרי חל בשבת וא"כ ראש חודש תשרי חל בשבת הרי ט"ו בתשרי חל גם הוא בשבת ואי אפשר ליטול ארבעת המינים בשבת, ולכן מובן מדוע לא כתוב בתורה על עניין ארבעת המינים 'הזה' כי את סדר המועדים דיבר משה רבנו בשנת צאתם של בני ישראל ממצרים, ובכל מקום שאמר 'הזה' התכוון בכך לאותה שנה, אבל בארבעת המינים לא אמר 'הזה' כי חל בשבת אלא התכוון לשנים הבאות.
ומעתה מובן גם מדוע בראש השנה לא נאמר 'הזה' שהרי התורה מצווה "בחודש השביעי באחד לחודש יהיה לכם שבתון זכרון תרועה" כי לפי חשבן זה גם ראש השנה חל בשבת, שהרי ראש חודש תשרי חל בשבת ואין תוקעין בשופר בשבת (הגאון מרוגטשוב)
אלה חמדה לבי – "ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר כפת תמרים וענף עץ עבות וערבי נחל" (כג-מ) אלה חמדה לבי – אלה ראשי תיבות אתרוג לולב הדס שבכל אחד מהם יש מעלה, ואמרו חז"ל פרי עץ הדר שיש בו טעם וריח רמז לישראל שיש בהם תורה ומעשים טובים. וכפות תמרים מה התמרה יש בה טעם ואין בה ריח כך ישראל יש בהם, שיש בהם תורה ואין בהם מעשים טובים. וענף עץ עבות מה הדס יש בו ריח ואין בו טעם, כך ישראל יש שיש בהם מעשים טובים ואין בהם תורה. וערבי נחל מה ערבה שאין בה טעם ואין בה ריח אף ישראל יש שיש בהם לא תורה ולא מעשים טובים. והנה בכולם יש מעלה חוץ מהערבה. וזהו 'אלה' חמדה ליבי אתרוג לולב הדס, חמדה ליבי ולא הערבה. (יקרה מפנינים).
ר' יוסף מודזגברישוולי הי"ו מלוד
