פרשת צו
וידבר ה׳ אל משה לאמר, צו את אהרן ואת בניו לאמר, זאת תורת העולה״ (ויקרא ו, א-ב). אין ״צו״ אלא לשון זרוז מיד ולדורות (רש׳׳י, מתורת כהנים). ונסביר, מדוע יש זרוז מיוחד בקורבן עולה? שאמרו (זבחים ז ע״ב), שהעולה מכפרת על אי קיום מצוות עשה. וידועים דברי האר"י הקדוש (לקוטי תורה, שמות ע״פ איוב כד, יט) שיש גיהנם של אש [תוקף האש שבעולם הזה אינו אלא אחד מששים מאש של גיהנום (ברכות נז ע״ב)] וגיהנום של שלג [שייסוריו קשים יותר [מאמר הנפש לרמ״ע, ח״ו פ״ח)]. גיהנום של אש למחממים עצמם לעבירה, וגיהנום של שלג למתעצלים מקיום המצוות. והואיל והעולה מכפרת על אי קיום מצות עשה, הנובעת מעצלות, לפיכך יש לזרז בה, לתקון המעוות, להורות על הזריזות הנצרכת בקיום המצוות. ואמרו בגמרא (זבחים ז ע״ב), שהעולה נחשבת כדורון. שהרי העובר על מצות עשה ושב – אינו זז משם עד שמוחלין לו (יומא פו ע״א). ועתה, ממה נפשך: אם לא שב, הרי אמרו ש״זבח רשעים תועבה״ (משלי כא, כז). ואם שב, הרי נמחל לו? אלא שלאחר התשובה מביא דורון. פרש רש״י: להקבלת פנים. כאדם שסרח במלך וריצהו על ידי פרקליטין, וכשבא להקביל פניו מביא דורון בידו. שמעבר למחילה – יש ענין של ריצוי כדי להשיב הרצון והקרבה כמקדם! הרי אנו יודעים שאדם שפגע בזולתו, הגם שביקש מחילה, עדיין הקפידא לא סרה, עדיין ישנם משקעים שאולי רק הזמן ירפא. עדין הוא מרגיש פגוע הגם שמחל לו. הבה נתבונן של רבינו יונה ב״שערי תשובה" (שער א, מב): ״ועוד יתפלל בעל התשובה אל השם למחות כעב פשעיו וכענן חטאתיו ושיחפוץ בו וירצהו ויעתר לו כאשר אם לא חטא… כי יתכן להיות העוון נסלח, ונפדה מן היסורים ומכל גזרה, ואין לשם חפץ בו ומנחה לא ירצה מידו, ותאות הצדיקים מן ההצלחות להפק רצון מהשם ושיחפוץ בהם וכו'״, ותמצית דבריו היא: שאף אם נסלח עוון החוטא, עדיין אין הכרח שיהיה לו סייעתא דשמיא ברוחניות, שיזדמנו לו מצוות ושיוכל לקיימם כראוי, כי ׳אלמלא הקב״ה עוזרו אינו יכול לו', ועל זה צריך הרבה תפילה, וכנראה שלא נגמרה כפרתו עד שמראה תשוקתו וחביבותו למצות ה׳ – על ידי שגם אחרי שהעוון נסלח לו ונפדה מן היסורים הוא מתפלל שיראה לו השם יתברך הארת פניו, ויעזרהו להוציא אל הפועל את רצונו הטוב לעבדו בלבב שלם.
למדנו מדברי רבינו יונה, שאף אם היו מודיעים לבעל תשובה על ידי בת קול שנסלח עוונו ושנפדה מן היסורים – עדיין לא היתה שמחתו שלמה, עד שיודיעוהו גם שהוא מפיק רצון מה׳ וכי הקב״ה חפץ שוב בעבודתו. וע"ז אנו מתפללים בכל יום – ואתה ברחמיך הרבים "תחפוץ בנו ותרצנו" – שזו עיקר השאיפה! נורא הדבר – מדובר כאן 'רק' על ביטול עשה, עוון 'קל' יחסית ובכל זאת – חז"ל אמרו (זבחים ז ע״א) שאין לך אדם מישראל שאינו מחויב עשה. וכאן נתבאר בשבועות (יב ע״א) שהמחויב עשה ולא שב, קרוי רשע! אילו היה אדם קוראנו בשם ״רשע״, הלא היינו יורדים עמו לחייו (בבא מציעא עא ע״א). והמחויב עשה רשע הוא! לא זו בלבד, אלא כתב בעל התניא: ״אפילו העובר על אסור קל של דברי סופרים נקרא רשע, כמו שאמרו בפרק שני ביבמות (כ ע״א) ובפרק ראשון בנדה (יג ע״א). וכל שכן וקל וחומר במבטל איזו מצות עשה שאפשר לו לקיימה, כמו כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסק, שעליו דרשו חז״ל (סנהדרין צט ע״ב) ״כי דבר ה׳ בזה. הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה״ (במדבר טו, לא), ופשיטא שנקרא רשע יותר מהעובר אסור דרבנן״ (״תניא״, פרק א)! ואומר הפלא יועץ: ״ולפעמים מבטלים כמה מצוות, כגון להתפלל בציבור ועניית אמנים, וגמילות חסדים, וביטול תורה כנגד כולם (ספרי) אפילו בלי הנאה כלל. רק מבלי שים לב ליראה ולאהבה את ה׳ הנכבד והנורא, מלך איום ונורא, ומבלי הבין שעל כל מצוה שיכול לקיים ואינו מקיים, ועל כל עבירה שעובר, נחשב שאינו חס על כבוד קונו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (חגיגה פ״ב מ״א) שראוי לו שלא בא לעולם. שהרי אינו חושש לעשות נחת רוח ליוצרו, ואינו מקפיד להיות גורם צער וכעס למלך רם ונשא!״ (״פלא יועץ״, ערך מצוות).
שבת שלום ומבורך
הרב רפאל טטרוא
