שיחה של הרבי מלובביץ לפרשת נשא
בפרשתנו מופיעה ברכת הכוהנים, שבה נאמר הפסוק "יישא ה' פניו אליך". משמעותה של 'נשיאת הפנים' שהקב"ה נושא פנים לעם-ישראל וסולח להם על עוונותיהם. חז"ל אומרים כי הקב"ה הסביר את פשר נשיאת הפנים הזאת: "וכי לא אשא פנים לישראל, שכתבתי להם בתורה 'ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלוקיך' – והם מדקדקים על עצמם עד כזית ועד כביצה". כלומר, אף שהחיוב מהתורה לברך ברכת המזון הוא רק כאשר האדם אוכל לשובע ("ושבעת") – הרי ישראל מקפידים לברך גם לאחר שאכלו כמות מועטת של 'כזית' ו'כביצה'. נשיאת הכפיים של הכוהנים החלה כבר בשנות המדבר, ומכאן שכבר אז הצטיינו בני-ישראל במעלה זו שהם מדקדקים לברך אפילו אחרי אכילה מועטת של 'כזית', אף שחובת הברכה היא רק כאשר שבעים.
כאן מתעוררת שאלה: הלוא בהיותם במדבר ניזונו בני-ישראל מהמן, והוא היה 'מאכל רעבון', כמו שנאמר: "ויענך וירעיבך ויאכילך את המן". אמנם כאשר אכלו את המן טעמו בו כל טעם של מאכל שחפצו, אבל מכיוון שלא ראו את המאכלים האלה, לא שבעו באכילתו. חז"ל אמרו על המן: "אינו דומה מי שרואה ואוכל למי שאינו רואה ואוכל". כלומר, כאשר האדם אינו רואה את מה שהוא אוכל, אף שהוא מרגיש את הטעם בפיו, אין הדבר מביא אותו לכלל שובע. אם-כן, כיצד אפשר לומר שבימי המדבר חלה עליהם חובת ברכת המזון, בשעה שלא היו יכולים לשבוע מהמן?
עלינו לומר שבמן היו שתי תכונות מנוגדות: בשעת האכילה הוא הותיר תחושת רעבון, אבל כשנכנס למעיים הוא השביע גם בכמות קטנה. ברכה כזאת הובטחה לעם-ישראל: "ואכלתם לחמכם לשובע", ופירשו חז"ל: "אוכל קמעה והוא (המזון) מתברך במעיו". אם ב'לחם מן הארץ' יכולה לשרות ברכה כזאת, שאכילה מועטת תביא תחושת שובע, קל-וחומר במן, 'לחם מן השמים', שרתה הברכה שאכילה מועטת של מן גרמה תחושת שובע, וממילא חלה עליהם חובה מן התורה לברך ברכת המזון.
'לחם מן הארץ' מסמל את התורה הנגלית, הניתנת להבנה אנושית. 'לחם מן השמים' מסמל את תורת החסידות, פנימיות התורה, העוסקת בעניינים אלוקיים שאינם נתפסים לגמרי בהשגתו של האדם. לכן לימוד התורה הנגלית יוצר תחושת 'שובע' וסיפוק, ואילו לימוד פנימיות התורה מותיר את האדם בתחושה של אפסות והתבטלות לנוכח קוצר יכולתו להשיג את העניינים האלוקיים. אולם תחושה זו היא רק בתחילת הלימוד. כאשר יוסיף האדם וילמד את פנימיות התורה ויכניס אותה לתוך 'מעיו', עד שתיספג בתוכו ותהיה חלק ממנו – יביא גם לימוד פנימיות התורה תחושת 'שובע', ויהיה לו עונג מזה. ולא רק שמחה ותענוג מקיום מצוות לימוד התורה, אלא גם מעצם לימוד ענייני החסידות, שכן התענוג הזה הוא מעין העונג המופלא שיתגלה לעתיד לבוא בגאולה האמיתית והשלמה. (תורת מנחם)
