פרשת "בהעלותך"
להודות על הקיים
עם ישראל, "דור דעה", דור שראו וחוו חוויות רוחניות במימדים הגבוהים ביותר שבן תמותה יכול להגיע אליהם, ראו וחשו באופן ממשי ניסים גדולים, כמו קריעת ים סוף, ומלחמת עמלק, אכלו מן – מזון מן השמים וחיו באטמוספרה אחרת. כפי שאומרת התורה (דברים, פרשת עקב): "שמלתך לא בלתה מעליך ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה". – לא החליפו בגדים, נעליים, חיו כמו בגן עדן עלי אדמות… ובכל זאת רואים אנו בפרשה עד כמה הם מתמרמרים על רוע גורלם. מספרת התורה: "ויהי העם כמתאוננים… זכרנו את הדגה אשר במצרים, את הקישואים, את האבטיחים… ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל המן עינינו". (במדבר, פרק יא פסוקים א – ו).
חז"ל (יומא עה, ע"א) דרשו: "אין כל" – "ומכיוון שביקשו לטעום בו (מן) דברים מזיקים שאינם בריאים ולא עלה בידם, בעטו ופסקו: "אין כל" – אין זה שווה מאומה"! ". וזה נחשב להם לחטא.
עם ישראל זכו במשך 40 שנה מידי יום ביומו, למזון שמיימי הנקרא "מן". וכל טעם שחפץ היה האדם לטעום באותו הרגע, היה טועם בו. כאן, לדברי חז"ל, החטא היה שהם חיפשו משהו "חריג", וכשלא מצאו את טעמו במן, אמרו "אין כל".
האמת, זוהי תכונה אנושית טבעית (מי יותר ומי פחות), לא להסתפק בקיים, כי עיני האדם מטבעו גדולות ופוזלות לכיוונים אחרים. לשכן דירה מרווחת יותר, לחבר רכב יוקרתי … ראוי להזכיר את אמרתו של הסבא מרדושיץ זצ"ל: "תכיר טובה על מצבך, כי יש עדיין גרוע יותר!".
תשאף להשיג הישגים, להתעלות ברוחניות, להרוויח בעסקים, אבל אל תתמרמר על גורלך ותאמר "אין כל"!
מסופר על אברך שלמרות שעשה חייל גדול בתלמודו והיה לתלמיד חכם וידען בתורה, ובכל זאת היה מדוכדך, והתהלך בתחושה קשה, שאמנם יש לו ידע בתורה, אך לעומת "ים התורה" האין סופי הוא מרגיש נחיתות. לימים פגש בעל תשובה "טרי" שלא הכירו מעולם, וזה אמר לו: "אני מקנא בך כל כך!".
ענה האברך: "אבל אינך מכיר אותי, אינך יודע את בקיאותי בתורה – מניין תדע כי יש לקנאות בי?".
הלה השיב: "אבל אתה יודע לקרוא אותיות רש"י!".
ואז חלפה בי המחשבה – מספר האברך, כמה הוא צודק! כל כך הרבה אנשים לא יודעים לקרוא אותיות עבריות, לקרוא רש"י, משנה, גמרא, זוהר… האם לא היינו צריכים להודות עליהם בפה מלא ולומר בטעם מיוחד: "אשרינו מה טוב חלקינו!?".
"הכרת הטוב" הוא מיסודות היהדות בכלל. הבה נשים לב! מידי יום אנו מתפללים בתפילת העמידה "מודים אנחנו לך…". אין לך דבר שאתה טועם ממנה בלי ברכה. כל דבר וברכתה המיוחדת. והשאלה נשאלת: מדוע לברך? וכי הבורא יתברך זקוק לברכה מאתנו הנבראים?
רבי חיים וולוז'ין ב"נפש החיים" (שער ב') מבאר, כי אתה כנברא אינך בגדר "מוסיף" משהו בברכה שלך לבורא שהרי הוא כל יכול … אלא שהחובה היא שלך כנברא "להכיר" בטובתו של הקב"ה ולברכו על כך, כדי שלא תהיה כפוי טובה!
לכן, בכל פעולה מפעולות האדם, מאז ההשכמה ועד סוף היום, האדם מודה לבורא בכל דבר , כדי שיהיה "מכיר" בטובתו של הקב"ה.
זאת ועוד: אצל לאה מצינו דבר מעניין: "ותהר … ותאמר הפעם אודה את ה' ותעמד מלדת" (בראשית, כט, לה). ונשאלת השאלה, הרי היא הודתה לה', ומדוע הפסיקה ללדת?
התשובה לדברי חז"ל, בגלל שתפילת האדם נחלקת לשניים: הודאה על העבר וההווה ותפילה על העתיד. לאה אמנם הודתה על העבר וההווה, אך לא בקשה על העתיד. ואם לא מבקשים על העתיד גם אם כתוב לקבלו לא תקבל. כי לא בקשת!
יסוד גדול למדים אנו מכאן. יש להודות על הקיים, ובאותה נשימה להתפלל על העתיד. כך נזכה לחיים טובים ומאושרים!
