פרשת 'תזריע'
פרשתינו עוסקת בעיקר בנושא נגעי הצרעת. הגמרא בערכין אומרת (ט"ז ע"א):".. על שבעה דברים הנגעים באים על לשון הרע…על גסות הרוח.." לומדים מכאן שגסות הרוח היא אחת הסיבות שגורמות לנגעים. על גסות הרוח אומרת הגמרא במסכת מגילה (כ"ט ע"א): "אמר רב אשי האי מאן דיהיר הרי הוא בעל מום". ושואלים על זה מדוע מי שהוא בעל גאווה הוא נחשב כבעל מום? התשובה לכך היא על פי המובא בכתבי האריז"ל שכל נשמה שיורדת לעולם אמורה לקיים את כל תרי"ג המצוות.
אך כיוון שבפועל אי אפשר לנשמה לקיים את כל התרי"ג מצוות כי יש מצוות השייכים לכהן לוי וכדומה שהישראל אינו יכול לקיימם. וכל עוד שהנשמה אינה מסיימת לקיים את כל התרי"ג אזי עדיין לא הסתיים הייעוד שלה ואינה חוזרת למקום כסא הכבוד עד שתרד בעוד גילגולים ותסיים את כל התרי"ג וזהו הטעם לגילגולי הנשמה שיורדת כמה פעמים בכדי לסיים כל המצוות. אך חז"ל אומרים שיש עוד פיתרון לתת לנשמה לסיים את ייעודה ולזה נאמר ש"כל ישראל ערבים זה לזה".
הכוונה של הערבות הזו היא שבאם יהודי עושה מצווה מסויימת אז עם הערבות שלו עם היהודי השני הוא מזכה גם אותו במצווה זו ונחשב לו ליהודי השני כאילו הוא גם קיים מצווה זו, וא"כ על ידי הערבות הזו יכול להיות מצב שאפשר לקיים התרי"ג בלי צורך לרדת בעוד גילגול בעוה"ז. אך כל זה נכון כשהיהודי הוא אדם עניו ושפל רוח שיכול לסבול את היהודי השני אך באם הוא בעל גאווה ויהיר אין הוא ערב עם אחיו מבני ישראל ואז נשמתו לא מקבלת את זכויות המצווה של השני. ואם כן יוצא שלנשמה חסרות מצוות, ובאם חסר לנשמה מצוות הרי היא בעלת מום שהרי כל התרי"ג הצוות הם כנגד האיברים והגידים שבגוף א"כ זהו ההסבר שהיהיר ובעל הגאווה הוא בעל מום.
לפי זה גם נבין מה שפירש הרה"ק מאפטא את המסופר בגמרא על אותו גוי שבא לפני שמאי והלל שביקש להתגייר על רגל אחת. שואל הרה"ק מאפטא וכי אותו גוי היה טיפש? הוא באמת חשב שניתן ללמוד כל התורה על רגל אחת? אלא מבאר זאת שאותו גוי כלל לא היה טיפש אלא רצה לברר האם ניתן לקיים את כל התרי"ג מצוות בגילגול אחד ללא שיהיה צורך לרדת שוב בגילגול שני. ועל כך ענה לו שמאי שדחה אותו מעל פניו שזה בלתי אפשרי. ואילו הלל חשב שזה אפשרי כי באם יהיה בך הכלל ש'כל מה ששנוי עליך לא תעשה לחבריך' דהיינו שתהיה שפל רוח ולא יהיר ותהיה באחדות עם חבריך אז לפי הכלל שכל ישראל ערבים זה לזה ניתן ואפשר להגיע למצב שבגילגול אחד ניתן לקיים כל המצוות כמו שפירשנו לעיל.
ערבות זו רואים אנו גם בפרשת ויקרא ששם התורה אומרת :"אדם כי יקריב מכם… תקריבו את קורבנכם.. ושואל על כך האלשיך הקדוש שלכאורה לא מובן, הכתוב מתחיל ביחיד (אדם כי יקריב)
ומסיים ברבים (תקריבו את קורבנכם)? ועונה על כך שזוהי הערבות שבתוך עם ישראל. התורה רוצה לומר לנו שגם אם חטא היחיד (אדם כי יקריב) הוא 'מכם' יש לציבור דין ערבות והציבור נכלל בעוונו. וערבות זו היא גם לחיוב שאז 'תקריבו את קורבנכם' שהמחילה והכפרה שייכת לכל הציבור כאילו הם בעצמם חטאו. וכל זה מדין הערבות שבין כל יהודי ויהודי. וזה הטעם לכך שבתחילת הפסוק נכתבת המילה 'ויקרא' בלשון חיבה כי אין לך נחת רוח וחיבה אצל הקב"ה כמו לקרב יהודי ולהיות שותף עימו בכל מעשיו.
ויה"ר שנזכה להיות ערבים זה לזה וע"י נגרום נח"ר להשי"ת ונזכה לגאולה האמיתית והשלימה בב"א
הרב בן ציון באטשוילי מקרית מלאכי
לע"נ בת ציון בת יוסף הנולדת משמחה אשת מיכאל
