פרשת "ויצא"
השליחות שכל אחד יכול למלא
חכמינו ז"ל לימדונו, כי כל סיפורי התורה לא נכתבו רק על מנת למלא את דפי ההיסטוריה. גם אין זה מעניינה של התורה לספר לנו על חייהם ועל מסירות נפשם של גדולי דעה; כל סיפורי התורה על האבות משתלבים בכוונתה של התורה להביא לידי ביטוי את מהותו של עם ישראל. זהו גם הפירוש הפנימי במאמרו של הרמב"ן "מעשה אבות סימן לבנים"[1]. כל הסיפורים על האבות – מסעות אברהם, כריתת הברית עם הקב"ה, אברהם ואבימלך, חפירת הבארות על ידי יצחק, יעקב ולבן, הכבשים והמקלות – כל אלה מבטאים את אותן מידות מיוחדות שאפיינו את עבודתם של האבות, והם מהווים "סימן" במובן של "נתינת כח" לעורר את הבנים לעבוד את ה' באותן המידות שבהן עבדו אותו האבות.
לא ניתן להקיף במאמר זה ולהסביר את האופן שבו משתקפות מידותיהם של האבות בכל אחד מסיפורי התורה הנזכרים לעיל. נתמקד אפוא בסיפורו של ה"בחור שבאבות"[2]הלא הוא יעקב אבינו – מושא פרשתנו, שמסכת חייו משמשת 'הוראת דרך' לכל יהודי בכל הדורות באשר הוא.
פרשתנו נפתחת בסיפור יציאתו של יעקב אבינו מארץ ישראל והליכתו לחרן. עצם היציאה לחרן אינה פשוטה כלל וכלל. היציאה הייתה כרוכה בירידה רוחנית גדולה ביותר. עד כה היה יעקב בבאר שבע ליד אביו, באוהלה של תורה, מקום בו המצוות מזדמנות בנקל ואילו העבירות רחוקות מן העין. לעומת זאת, חרן – כשמה כן היא "חרון אף של עולם"[3], היא מבטאת את הריחוק מהקדושה. חרן הייתה מרכז של עבודת אלילים, מידות רעות ושאר דברים שליליים. לאור האמור, יציאתו של יעקב תמוהה לכאורה. הן אמנם יעקב יצא לחרן על מנת להנצל מעשיו, אך אין זו מטרתו היחידה של יעקב ביציאתו לחרן. ליציאה זו הייתה הרי גם מטרה חיובית: יעקב חפץ להינשא, ולהעמיד את דור ההמשך של עם ישראל. אם כן, מן הראוי לכאורה שמטרה נעלית כזו תתבצע במקום מתאים יותר.
אין זה אלא, שיציאתו של יעקב מבטאת את תמצית עבודתו של היהודי ומטרת שליחותו לעולם הזה. כפי שכבר כותב האור החיים הקדוש בפרשתנו, שיציאת יעקב מבאר שבע והליכתו לחרן רומזות ליציאת הנשמה ממקור חוצבה בעולם העליון (הנקרא "באר מים חיים" – בדומה ל"באר שבע"), ולירידתה אל הגוף, אל העולם הזה, שבו "חרון אף של מקום" (בדומה ל"חרן"). כמובן, שדווקא על ידי ירידה זו זוכה הנשמה להגיע לדרגות רוחניות גבוהות ביותר, שלא הייתה זוכה להן בהיותה למעלה. זאת על ידי לימוד התורה וקיום המצוות המתאפשרים רק בעולם הזה. לפיכך ברא הקב"ה את האדם בעולם גשמי וחומרי, לא כדי שיברח מן העולם ויהיה בבחינת מלאך. תכלית בריאת האדם היא דווקא לחיות בתוך מציאות העולם, בתוך כל הקשיים והניסיונות שהוא מזמן, ומתוך כך לזככו מחומריותו ולהחדיר בו קדושה אלוקית. יעקב שידע זאת הבין, כי לא די בעצם הישיבה באוהלה של תורה והסתופפות בעולם של קדושה וטהרה. לקראת הקמתו של עם ישראל, הרי מוטל עליו לצאת מהעולם הרוחני שבו ישב, ולרדת מטה מטה, אל תוך גשמיות העולם, ודווקא שם לעמוד בכל הניסיונות. ואכן דווקא בחרן זוכה יעקב ל"ויפרוץ האיש מאד מאד..", ולאחד-עשר משנים-עשר השבטים, המהווים למעשה את יסודו של עם ישראל. זוהי אם כן השליחות שהוטלה על כל אחד ואחד מאיתנו.
אך שמא תאמרו, משימה זו קשה היא. לא כל אחד בנוי למשימה קשה מעין זו – להשפיע על העולם ועל החברה הסובבת אותו. נדמה כי גם התשובה לטענה זו טמונה בפרשה שלנו. כאשר יעקב יוצא לחרן, הוא עובר בדרכו בבית אל, שם חולם על "סולםמוצב ארצה וראשו מגיע השמימה.. והנה מלאכי אלוקים עולים ויורדים בו". יש לשאול, לשם מה זקוקים המלאכים לסולם? כאשר ידוע כי המלאכים משתמשים בכנפיהם, ולא שמטפסים על סולם באמצעות רגלים. אלא שהסולם מסמל את מסלול ההתקדמות של האדם אל עבר הדרגות הרוחניות. צידו האחד מונח בעולם הזה – "מוצב ארצה", והוא מכוון את האדם אל השמים – "וראשו מגיע השמימה". ייחודיות הסולם היא בכך – שהוא בנוי משלבים, בכך רוצים ללמדנו, כי הדרך לשמים היא הדרגתית. רבים חוששים לנסות להשפיע על השני במחשבה כי הוא רחוק מאד מחיי תורה ומצוות, והוא בוודאי לא יחפוץ להקשיב ולהשתנות. אך אל לנו להתייאש בשל כך מלהשפיע על הסביבה. אם נאמץ את הגישה ההדרגתית והעקבית, נגלה כי המסע הרוחני ניתן למימוש, וכי היעד אינו נמצא בחלל החיצון. אל לנו להיתפס לשיטת ה"או הכל או לא כלום". גם אם הצלחנו להשפיע על יהודי אחד לקיים מצווה אחת ויחידה, יתכן שמצווה זו היא תצית את אש האהבה לה' ולתורתו ותשיב אותו לצור מחצבתו. כפי שאכן קרה פעמים אין ספור, שכתוצאה מהפעולות לזיכוי הרבים נוצרו למעשה מאות ואלפי בעלי תשובה, שומרי תורה ומצוות. אך גם אם לא, הרי שאין זה גורע במאומה מתוקפה של המצווה הבודדת וחביבותה בעיני ה'.
הרב ברוך צ'יקואשוילי הי"ו כפר חב"ד
