חול המועד פסח
ציאת מצרים הפכה את בני ישראל לעם, כדברי התורה: "וַיְהִי שָׁם לְגוֹי". מכאן שתכניו של חג הפסח מהותיים בחיי היהודי במשך השנה כולה. שלושת המאכלים העיקריים של החג הם קרבן פסח, מצה ומרור. לכן "כל שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח – לא יצא ידי חובתו". כי שלושת המאכלים האלה מבטאים מסרים חשובים בעבודת ה'.
צורכי האדם נחלקים לשלוש קטגוריות: יש דברים הכרחיים, שהאדם אינו יכול לשרוד בלעדיהם. בקצה השני עומדים הדברים שהם בבחינת מותרות. ויש סוג ביניים, דברים שאינם הכרחיים ממש, אך גם אינם מותרות. שלוש הקטגוריות האלה קיימות גם במזון. הלחם (ובענייננו המצה) מייצג את המזון החיוני, שאדם אינו יכול להתקיים בלעדיו. לעומתו, הבשר (קרבן פסח) הוא בבחינת מותרות, כדברי הגמרא: "לחם ששאלו כהוגן, בשר ששאלו שלא כהוגן…". בין הלחם ובין הבשר עומדים הירקות (מרור), שאינם הכרחיים כמו לחם, אך אינם מותרות כבשר.
בעם ישראל הגשמיות נובעת מן הרוחניות ומושפעת ממנה. כאשר המצב הרוחני ירוד, הדבר משתקף גם במחסור בעולם הגשמי. כאשר בית המקדש היה קיים, מצבם הרוחני של בני ישראל היה נעלה, וממילא לא היה חסר דבר גם בגשמיות. לכן נצטווינו לאכול בפסח קרבן פסח – בשר, מפני שגם המותרות היו בשפע. משחרב בית המקדש הצטמצם החיוב מן התורה למצה בלבד – המאכל הבסיסי ביותר, שכן הגשמיות של בני ישראל הצטמצמה, ואת קרבן הפסח איננו אוכלים כיום כלל. בכל-זאת הותירו חכמים את החובה לאכול מרור, שכן הירקות אינם מותרות לגמרי כבשר ויש בהם צורך.
בליל הסדר אנו אוכלים אפוא מצה ומרור. החמץ מייצג את הגאווה וההתנשאות, ואילו המצה מבטאת ענווה ושפלות. היא מלמדת אותנו שגם את צרכינו הבסיסיים יש להשיג מתוך תחושה שהם באים מידו של הקב"ה, ולא מ"כוחי ועוצם ידי". אנו גם אוכלים מרור, שכן הירקות מייצגים את הגשמיות שאינה הכרחית כל-כך. הגשמיות מצד עצמה אינה קודש, ולכן יש לה טעם מר. עם זה, אפשר להעלותה לקדושה ולהשתמש בה לעבודת ה'. זהירות מיוחדת זו – מצה (ענווה) ומרור (טעם מר בגשמיות) – נחוצה בעיקר בליל הפסח, שכן בני ישראל ברחו אז מהרע, ומי שמבקש להינצל מהרע צריך להישמר בכל מאודו מפני גאווה והתנשאות ומפני תענוגות העולם. אולם לאחר הבריחה מן הרע כבר אפשר להעלות את הגשמיות לקדושה, ולכן בימים האחרים של החג אין חובה לאכול מצה ומרור, אלא אפשר לאכול שאר מאכלים, כי כבר ניתן הכוח להעלותם. ('רשימות')
