פרשת תזריע מצורע
המצורע נכלל בין הארבעה ה"חשובים כמת", המנויים בגמרא במסכת נדרים (לצד מי שאין לו בנים, סומא ועני). מדוע המצורע, שסובל מתופעה בת-חלוף, נחשב כמת, ונמנֶה בשורה אחת עם בעלי חיסרון תמידי? לכאורה אפשר להסביר שהמצורע חשוב כמת מכיוון שהצרעת באה בעוון לשון הרע. עניינו של מוות הוא הסתלקות רוח-החיים מן הגוף, ולכן חטא הוא בבחינת 'מוות', שכן הוא מנתק את צינור החיות האלוקית הקשור לאותה מצווה. הצרעת מבטאת את עוון לשון הרע, ומפני זה המצורע חשוב כמת.
אך האוּמנם המצורע נחשב חוטא גדול כל-כך עד שהוא נחשב כמת? התורה מטילה עונשי מיתה על חטאים חמורים ביותר. חז"ל אומרים שרשעים קרויים מתים, מכיוון שהחליפו את החיוּת האלוקית בחיוּת טמאה. יש מצב שאדם מנתק את עצמו ממקורות החיים האלוקיים, ולכן הוא מכונה 'מת'. לעומת זה, המצורע הוא אדם שיש בו פגם חיצוני בלבד. לכן התורה מגדירה אותו: "אָדָם כִּי יִהְיֶה בְעוֹר בְּשָׂרוֹ". 'אדם' הוא התואר הנעלה ביותר. המצורע הוא יהודי שהגיע לשלמות רוחנית ('אדם'), והפגם היחיד שלו הוא דיבור בלתי-ראוי. ההשתקפות של המצב הזה היא הצרעת, הפוגעת "בעור בשרו", במעטפת החיצונית בלבד.
אלא שיש לפרש את המוות כאן במשמעות הפוכה. המשנה אומרת "בן מאה, כאילו מת ועבר ובטל מן העולם". מדובר באדם חי, והוא מכונה 'מת', מפני שהשלים את תפקידו עלי אדמות. גם המצורע חשוב כמת, מפני שהשלים את כל עבודתו, ולא נותר לו אלא לתקן פגם חיצוני "בעור בשרו". לכן כאשר עוזיה המלך הצטרע בָנָה בית בבית-העלמין וישב שם, בין המתים, משום שהם מייצגים את סוף הדרך, את השלמות. חז"ל אומרים שכאשר אדם מת הוא נעשֶה "חופשי מן המצוות", מפני שסיים את שלב עבודת המצוות. כך גם אומרים חז"ל ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא". אין הכוונה שיתבטלו כפשוטם של דברים, אלא שמשמעות המצוות המוּכרת לנו כיום – תשתנה.
המצוות שאנו מקיימים הן ציוויים שניתנו לבני-אדם העומדים במצב של פירוד מן הקדושה. אך לעתיד לבוא יתמלא העולם אור אלוקי עצום, שיגרום לכל הברואים לדבוק בקדושה מרצונם, בלי צורך בציוויים. כיום, בזמן הגלות, העולם אינו יכול להכיל את האור האלוקי, והוא נאלץ להסתתר בנגעי צרעת. בחסידות מוסבר שהנגעים האלו, המכונים 'נגעים של אהבה', מגלמים אורות נשגבים, אך אי-אפשר לחוש בהם. לכן המשיח, קודם התגלותו, מכונה 'מצורע', שכן הוא חש את אור הגאולה מסתתר בגלות ומצפה לגאולה בכל נפשו. (רשימות)
