פרשת אמור
התורה מצווה: "וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה, אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד". רש"י מפרש: "נוהֵג בנקבה, שאסור לשחוט האם והבן או הבת, ואינו נוהג בזכרים, ומותר לשחוט האב והבן". ידוע שפירוש רש"י בא להסביר את 'פשוטו של מקרא', אולם כאן הפירוש סותר לכאורה את משמעותו הפשוטה של הפסוק: הלוא הפסוק מדבר במפורש על שור ושה (זכרים), ואילו רש"י מפרש שהכוונה הפוכה לגמרי – נקבות ולא זכרים!
השאלה גוברת כשמעיינים במקור פירושו של רש"י. בגמרא יש מחלוקת אם האיסור חל על נקבות בלבד או גם על זכרים, וההלכה לא הוכרעה. וכך הרמב"ם כותב בספרו ההלכתי, שיש בזה ספק. על-פי זה גוברת השאלה, מדוע ראה רש"י להכריע כדעה אחת בפירושו לתורה דווקא? כדי להבין את פירושו של רש"י יש לראות את הפסוק בהקשרו הרחב יותר בפרשה. בפסוק הקודם נאמר: "שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי יִוָּלֵד, וְהָיָה שִׁבְעַת יָמִים תַּחַת אִמּוֹ, וּמִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה'". התורה אוסרת להפריד את הוולד מאימו מיד אחרי הלידה. מצווה זו, והמצווה שאחריה, הן מצוות שכליות, המבוססות על רחמנות.
נטילת הוולד מאימו מיד אחרי הלידה גורמת לאם צער מיוחד, ולכן אסרה זאת התורה והורתה להמתין עד היום השמיני. בהמשך לזה נאמר הציווי שלא לשחוט ביום אחד "אותו ואת בנו", כי גם זה מעשה שיש בו אכזריות יתרה. לאחר מכן התורה אומרת: "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי". הכוונה כאן היא, שאם עושים מעשים כאלה גורמים לחילול שמו של הקב"ה בעיני אומות העולם, שכן גם הגויים רואים במעשים אלה אכזריות, ולכן יש להימנע מהם.
אבל אם מפרשים ש"אותו ואת בנו" הכוונה לזכר, אין כאן לכאורה שום אכזריות יתרה. הלוא אין קשר מיוחד בין השור ובין העגל או בין האיל לטלה. קשר כזה קיים רק בין האם לוולד שילדה, וכפי שרואים במוחש שהוולד כרוך אחרי אימו ולא אחרי אביו. אם כן, מדוע תיאסר שחיטת האב ובנו ביום אחד? שאלה זו מתבקשת כשלומדים את פשוטו של מקרא, ולכן רש"י מצדד בדעה המובאת בגמרא שאכן האיסור אינו חל על זכרים אלא על נקבות בלבד, שכן רק שחיטת האם ובנה ביום אחד היא מעשה אכזרי, והדבר מתיישב עם ההקשר הכללי של הפסוקים, המדברים על הצורך להימנע ממעשי אכזריות ולנהוג במידת הרחמים. (התוועדויות תשד"מ)
