פרשת נשא
ציוויי התורה והוראותיה הם נצחיים, וגם ציוויים שניתנו לשעה מסויימת נושאים בתוכם הוראות בעבודתו של יהודי בכל זמן ובכל מקום. פרשתנו נפתחת בציווי מיוחד שניתן למשה רבנו במדבר – למנות את משפחות הלוויים. הקב"ה אומר למשה: "נשא את ראש בני גרשון". ציווי זה היה הכנה לקראת תפקידם של בני לוי בעבודת המשכן. הם כבר היו בני שלושים, ועד אז לא עבדו בעבודת המשכן. כדי להעניק להם כוח לעסוק בעבודת הקודש ציווה ה' – "נשא את ראש", לשון הגבהה והרמה.
מכאן יש ללמוד הוראה בעבודתו של כל יהודי: לפעמים, כשאדם עורך חשבון-צדק ממעשיו וממצבו, הוא מגיע למסקנה שלמעשה הוא בבחינת 'מדבר'. כשם שהמדבר הוא מקום שומם, שבני-אדם אינם יכולים לחיות בו, כך מצבו הרוחני עזוב ושומם, ואין הוא מאפשר ל'אדם העליון', לקב"ה, לשכון בו. עלול האדם לחשוב, שאין לו סיכוי לשנות את מצבו. הנה הוא כבר אדם מבוגר, וכבר עברו עליו שנים רבות במצב זה. הלוא הגמרא אומרת, שאם אדם חטא פעם אחת וחזר על חטאו – "נעשה לו כהיתר". אם-כן, איך הוא יכול להשתנות, כאשר התרגל ללכת בדרכו השלילית, וההרגל נעשה טבע?
על כך באה ההוראה מפרשתנו, שגם הלוויים כבר היו אנשים מבוגרים, למעלה מגיל שלושים, ולא עבדו עז אז בעבודת המשכן, ובכל-זאת ניתן להם הכוח מאת הקב"ה להיכנס לעבודת-הקודש, ולהפוך את המדבר למקום יישוב. ואכן, כך היה בפועל במשך כל שנות שהייתם של בני-ישראל במדבר. כל יהודי, ברגע שיחליט בנפשו שמכאן ולהבא הוא מתייצב "לעמוד לפני ה' לשרתו ולעובדו" – בלי הבט על מצבו ומעשיו עד עכשיו – ייתן לו הקב"ה כוח לטהר את עצמו מכל הדברים הבלתי-רצויים שהיו בעבר, ולהכניס גילוי אור אלוקי בנפשו, עד שהקב"ה אומר עליו "ושכנתי בתוכם".
עבודת ה' מתחלקת לשני קווים כלליים – 'סור מרע' ו'עשה טוב'. גם עניין זה נרמז בשתי משפחות הלוויים – בני גרשון ובני קהת. גרשון הוא מלשון גירוש, הרומז לסילוק הרע, 'סור מרע'; ואילו קהת הוא מלשון איסוף וקיבוץ (כפירוש הפסוק "ולו יקהת עמים"), רמז ל'עשה טוב'. גם עבודתם במשכן התחלקה בהתאם לכך – בני גרשון נשאו את היריעות (שעניינן הגנה), ואילו בני קהת נשאו את כלי המשכן (שעניינם עבודה חיובית). גרשון היה מבוגר מקהת, ויש כאן רמז שתחילת העבודה היא 'סור מרע', ורק אחר-כך מגיע תורו של 'עשה טוב'. בדוגמת סידור חדר, שתחילה יש לנקותו מהלכלוך ואחר-כך אפשר להכניס לתוכו כלים נאים. על-ידי שני הקווים הללו עושה האדם את עצמו ואת העולם שסביבו משכן ודירה לו יתברך. (לקוטי שיחות)
