פרשת דברים
"הבו לכם אנשים חכמים ונבונים וידועים לשבטיכם ואשימם בראשיכם" (דברים א,יג)
" ואקח מכם אנשים חכמים וידועים לשבטיכם ראשים עליכם שרי אלפים שרי מאות שרי חמישים ושרי עשרות" (דברים א, טו).
רש"י ד"ה "אנשים חכמים וידועים": "אבל נבונים לא מצאתי", ויש לתמוה, היאך לא מצא משה רבינו אנשים נבונים, הרי דור המדבר היו דור דעה, אנשים חכמים מאוד, אז איך לא היו ביניהם נבונים?
על מנת להבין זאת יש לדעת מהי הגדרת "נבון", רש"י ד"ה (א, יג) "נבונים" (ובעוד כמה מקומות בש"ס): "מבין דבר מתוך דבר", ומתוך כך אנו יודעים מה ההבדל בין חכם לנבון. אך רש"י לא מסיים בכך אלא הוא ממשיך ומביא את דברי המדרש: "זהו ששאל אריוס את ר' יוסי, מה בין חכמים לנבונים, חכם דומה לשולחני (חלפן) עשיר, מביאים לו דינרין רואה וכשאין מביאין לו דינרין יושב ותוהה, נבון דומה לשולחני תגר (סוחר), כשמביאים לו דינרין לראות רואה וכשאין מביאים לו הוא מחזר ומביא משלו"
נשאלת השאלה: למה רש"י לא מסתפק בפירוש המילה נבון – מבין דבר מתוך דבר, אלא רואה לנכון לתת עוד נופך ונדבך להגדרת "נבון"?
ועוד, מה יש לנו להבין מתוספת זו של רש"י על הגדרת ה"נבון", אלא שפה טמונה התשובה לשאלתנו הראשונה, למה לא מצא מרע"ה אנשים נבונים במדבר.
ע"פ ר' יוסי אדם נבון הוא אדם שאינו יכול להרשות לעצמו לשבת ולתהות או לשבת ולבזבז את הזמן, הוא חייב להיות בפעולה, הוא חייב לייצר לעצמו עבודה, הוא אדם שיוזם, בניגוד לאדם חכם שהוא לא יוזם אלא הוא יושב ותוהה כאשר אין לו תעסוקה, ומפה גם המילה נבון – מלשון בונה, הוא מוסיף ובונה על מה שיש לו ומייצר עוד ולא מסתפק במה שאחרים מציעים לו.
מיסוד זה של רש"י ניתן כעת להבין למה בדור המדבר לא נמצאו אנשים נבונים – כי הם לא היו אנשים שיוזמים!! הם היו אנשים שקיבלו את הכל "על מגש של כסף", הם רצו לחם – קיבלו את המן מבלי לטרוח – "שטו העם ולקטו", מבלי לחרוש, לזרוע, לקצור, לטחון לנפות ולאפות. הם רצו בשר – הם קיבלו את השליו בערב מבלי לטרוח כלל "בערב תאכלו בשר ובבוקר תשבעו לחם", הבגדים גדלים מאליהם "שמלתך לא בלתה מעליך ורגליך לא בצקה", מכובסים ומגוהצים על גופיהם, ענני כבוד מפלסים את דרכם אל דרך המלך ומגינים עליהם מפני חיות המדבר "נחש שרף ועקרב". כל אלה הרגילו אותם לא להתאמץ, לא לעמול בשביל לקבל והכי חשוב.. לא ליזום לכן מרע"ה לא הצליח למצוא אדם נבון, הגם שהיו דור דעה.
יסוד זה צריך ללוות את האדם והיות נר לרגליו הן בחייו הרוחניים והן בחייו הגשמיים, וכמאמר הגאון מוילנא "אם אין האדם משתדל לעלות מעלה מעלה על כרחו יורד מטה מטה".
מי שלא שואף להתגבר על יצרו – יצרו יגבר עליו, מי שלא משתדל להוסיף על לימודו – לימודו ישתכח, מי שלא שואף קדימה – נשאר מאחור.
מאת: ר' אלאשוילי יוסף
