פרשת וישב
וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם
בספר "פנינים משולחן הגר"א" (הגר"א=הגאון רבי אליהו, הוא הגאון מוילנא) הביא את הפירוש הבא בשם ספר "שערי קודש": דרשו חז"ל במסכת שבת (כב, א): "מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו". כלומר לאחר שאמר הכתוב, שהבור שהשליכו אליו את יוסף היה ריק, חזר והדגיש "אין בו מים", כדי לומר שהוא ריק דווקא ממים, אך נחשים ועקרבים יש בו.
ונראה לבאר מאמר זה על דרך רמז. כי ידוע ש"מים" הוא כינוי לתורה, כמו שאמרו חז"ל: אין מים אלא תורה, שנאמר "הוי כל צמא לכו למים". אם כן זהו שאמרו חז"ל: "מים אין בו" – אדם שאין בו תורה, "נחשים ועקרבים יש בו" – שעלול הוא מאוד שיהיו בו כל המידות המגונות, שדומות לנחשים ועקרבים. אבל אדם שיש בו תורה, התורה מכשירה אותו להיות צדיק וחסיד, כמו שאמרו בפרקי אבות (ו, ב): "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' ומכשרתו להיות צדיק, חסיד, ישר ונאמן" וכו'.
ומי האשמים בכל זה, שהאדם אין בו מים, אין בו תורה? הם האבות, שלא חינכו את בניהם על דרך התורה. ולכן מענישים אותם גם על עוונות זרעם, כי הם גרמו לילדיהם שלא ילכו בדרך התורה. ובזה פירש הגאון מוילנא את מאמר הגמרא במסכת בבא בתרא (קטז, א): "כל שאינו מניח בן ליורשו, הקב"ה מלא עליו עברה (=כעס)". ולכאורה אין הדבר מובן: הרי זה דבר שאינו ביד האדם שיהיה לו בן, אלא הדבר בידי שמים! ולא די שדנים אותו שלא זכה לבן, אלא גם הקב"ה "מתמלא עליו עברה"? אך פירש הגאון: יש שני מיני ירושות. אחד, שהאדם המת מניח לבניו החיים ירושה של הון ועושר, והבן יורש את אביו. אך יש ירושה גדולה מזו, דהיינו שאם האדם המת הניח בעולם הזה בנים "זרע ברך ה'" עוסקים בתורה ובמצוות, זו ירושה שהבן (החי) מוריש לאב (המת). האב יורש את בנו!
וזהו שאמרו: "כל שאינו מניח בן ליורשו" – שבכל עמלו שעמל האדם בעולם הזה, היתה כוונתו רק להרבות הון עתק להוריש לבניו אחרי מותו, אבל על הדבר הזה לא השתדל בעולם הזה, שיהיה לו בן עוסק בתורה ומצוות, כדי שגם הוא יוכל לירש את הבן הזה בעולם הבא, ועל פי הכלל הידוע "ברא מזכה אבא" (=בן מזכה את אביו, שהמצוות שעושה בעולם הזה, נחשבות גם לאביו המת בעולם הבא). משום כך הקב"ה מלא עליו עברה, כי הוא עצמו גרם שלא יהיה לו בן טוב, שיוכל ליורשו על ידי זה בעולם הבא). עד כאן מספר "פנינים משלחן הגר"א".
ומכאן נשאל את עצמנו: איזה סוג של בנים אנו משאירים אחרינו בעולם הזה? האם נתנו להם הזדמנות שיכירו את ה' ואת תורתו, או במו ידינו הולכנו אותם שולל, וגרמנו להם לחשוב שאין תורה ואין מצוות, ואיש הישר בעיניו יעשה? ואם כאשר אנחנו זכינו להתקרב להשם יתברך, והנה אנו זוכים גם לעיין בעלון תורני ברגע זה, להשתתף בשיעורי תורה – האם דאגנו גם לילדינו שיזכו גם הם? בפרשתנו ראובן שואל בכאב: "הילד איננו, ואני אנה אני בא"? ומה אנחנו נגיד? "הילד איננו" בתורה ובמצוות, "ואני אנה אני בא" בעולם הבא? הלא גם אני אענש על עוונותיו, כי אני גרמתי לו.
בפרשת ויגש מצטער יהודה: "כי איך אעלה אל אבי, והנער איננו אתי"? ומה אנחנו נגיד? "כי איך אעלה אל אבי" – איך אעלה אחרי מאה ועשרים שנה אל אבי שבשמים, "והנער איננו אתי" – אני שמרתי תורה ומצוות, אך הנער, בני, איננו אתי, ואבד מהתורה והמצוות.
נתעשת רבותי, ונחשוב שנית לאן פנינו מועדות. נחנך את ילדינו לתורה ומצוות. לא נשלח אותם למוסדות חילוניים, המשחיתים כל חלקה טובה בנפש הילד, אלא נשלח אותם למוסדות תורניים, למען ימשיכו את שושלת עם ישראל בגאון, ולא יאבדו חס ושלום מלפני אבינו שבשמים. אז, כשנזכה לגדלם לתורה, נזכה לרוות מהם רוב נחת בעולם הזה ובעולם הבא, ויהיו מעשינו רצויים לפני אבינו שבשמים.
הרב מאיר מושיאשוילי הי"ו מאשדוד
