פרשת חוקת
בתהליך ההכנה של אפר פרה אדומה, שאותו צריך על מנת לטהר את מי שנטמא בטומאת מת, נאמר הפסוק "וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת, וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה". כלומר יחד עם הפרה האדומה שורפים עוד שלשה דברים: א. עץ ארז. ב. אזוב (עשב נמוך מאוד, זעתר). ג. תולעת הנקראת "תולעת שני". את האפר הנשאר משריפת כל אלו נותנים בכלי עם מים חיים, ואלו הם "מי חטאת" אותם מזים על מי שנטמא בטומאת מת, וכך הוא נטהר.
הרגע, התולעת יותר חשובה!
וכתב הרב חיד"א זצוק"ל (בספר נחל קדומים) שיש כאן רמז. ויובן הרמז על פי מה שהובא בספר "זכרון יוסף" (שו"ת להרב מהר"י ש"ה ז"ל בסופו), שפילוסוף אחד אמר: הסיבה שאנו מושלים בבהמות הוא מפני שאנו אוכלים אותם, ולכן אנו מושלים בחייהם לעשות בהם את מלאכתנו. וענה לו חברו, פילוסוף אחר: אם כך אז גם התולעים והרימות היו צריכים למשול בנו, שהרי הרימה אוכלת את גוף האדם (אחרי מאה ועשרים, בקבר). עד כאן.
ולפי זה יובן הרמז של הכתוב, כי הוא רומז על מדת הגאוה המצויה בכל אדם (במדה שונה): "עץ ארז" – מי שהוא בעל גאוה, וכמו הארז שהוא עץ גבוה מאד וחזק, כך האדם הזה מתגאה בכוחו ובגבורתו, או בחכמתו, או בעשרו וכו' – אדם זה מה עליו לעשות? "ואזוב" – צריך להנמיך את עצמו ולהשפיל את גאותו, כמו צמח האזוב, שהוא הנמוך שבין הצמחים. "ושני תולעת" – ויזכור האדם שהוא בסך הכל "שני" במעלה יחסית ל"תולעת", והתולעת נחשבת ראשונה במעלה, שהרי בסוף התולעת אוכלת את גוף האדם, ונמצא שהיא במעלה יותר ממנו, כמו שהציע הפילוסוף הנ"ל. ובזה ישפיל הגאה את גאוותו, וכמו שאמר התנא באבות: "דע מאין באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רמה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה.
הרפואה הגדולה לשב
ועוד רמז יש כאן בפרשה זו לענוה, והוא הפסוק המובא בהמשך: "וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי. וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר". וגם כאן רומז החיד"א זצ"ל למדת הענוה, ואלו הם דבריו: עיקר גדול ויסוד חשוב למי ששב בתשובה לפני בוראו, הוא מדת הענוה והשפלות, והיא הרפואה הגדולה ביותר לנפש האדם.
וזהו שרמז הכתוב: "ולקחו לטמא מעפר" – צריך שיאמרו ל"טמא" מהעוונות שבידו שיתן אל לבו את ענין ה"עפר", כלומר שיסתכל ויתבונן בכך שעפר הוא ואל עפר ישוב, ולכן עליו להשפיל עצמו מאד. וזו היא בעצם "שריפת החטאת" – בזה ישרוף את היצר הרע שלו, כי כאשר יראה יצר הרע רואה שהאדם שפל וענו באמת, בורח יצר הרע מאדם זה כמו שבורחים מאש, ובפרט על פי מה שכתבו המקובלים, כי מי שהוא ענו אין יצר הרע שולט עליו (ואמרו רמז: "ענוה" בגי' ס' מ' א' ל' – שהוא שמו של יצר הרע, הוא השטן, הוא מלאך המוות). ואז לאחרמכן "ונתן עליו מים חיים" – היא התורה שנמשלה למים, כמו שהמים אינם נשארים במקום גבוה, אלא מיד זורמים למקום הנמוך, כך אין התורה נשארת אצל בעל הגאוה, אלא בורחת ממנו, והולכת למי שהוא ענו. "אל כלי" – שעל ידי הענוה יהיה כלי מתאים, שיוכל להכיל את התורה.
ואף על פי שכבר השפיל עצמו ונוהג כבר בענוה, וכבר זכה לחלק בתורה, אף על פי כן עליו להוסיף שוב ולחדש את השפלות, ולהתחזק להתבונן מראשית אחרית, לזכור סופו ואחריתו, ולא יתגאה. ולא כמו בתחלה שכתוב "ולקחו", שאחרים היו צריכים ללמד אותו על הצורך בענוה, עכשיו הוא מעצמו "ולקח אזוב" – יקח לעצמו מדת השפלות והענוה ממנו ומאליו, מהתעוררות שלו עצמו. ואז בהיותו כבר מוחזק בענוה, יזכה למעלה של "וטבל במים" – שכל כולו טבול בתורה, ואז נעשה "איש טהור". עד כאן דבריו.
ובכן נתבונן בעצמנו. כל אחד מאתנו נגוע במדה זו או אחרת במדת הגאוה. וכתוב בספרים: איך ידע האדם האם יש בו גאוה או לא? יתבונן אם הוא כועס!!! כי כתב רבינו חיים ויטאל זצוק"ל, שמדת הגאוה היא שורש של כל העבירות שהאדם עושה. וגם שורש מדת הכעס היא מדת הגאוה, כי אדם דורש שהכל יתנהל כמו שהוא רוצה, כי הוא החכם הגדול שיודע איך צריך לעשות, וכמובן שכל הטוב שבעולם מגיע לו כי הוא האדם הכי טוב, וכאשר מישהו עושה דבר נגד רצונו או נגד הבנתו, או כאשר הוא אינו מקבל את מדת הטוב וההצלחה לה הוא צפה, הוא כועס…
לכן נשתדל לעסוק בספרי המוסר המלמדים אותנו כיצד להתנהג בענוה, ובפרט אפשר להתבונן באיגרת הרמב"ן המפורסמת, המלמדת כיצד בפועל ניתן לקנות את מדת הענוה, שנאמרו בה כל כך הרבה מעלות (שלא הובאו כאן), ולהנצל ממדת הגאוה, שנאמרו בה כל כך הרבה דברים רעים, ומה גרוע יותר ממאמר הכתוב "תועבת ה' כל גבה לב" – אף אחד לא רוצה להיות "מתועב"!! בעיני ה'. נזכה ללמוד ולקיים, להתעלות ולהשתפר, ולעבוד את ה' מתוך ענוה ושמחה וכל טוב. שבת שלום.
הרב מאיר מושיאשוילי הי"ו מאשדוד
