הרב מאיר מושיאשוילי בדברי תורה לפרשת 'מסעי'

הרב מאיר מושיאשוילי בדברי תורה לפרשת 'מסעי'

פרשת מסעי

"אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן".
ידוע שיש בכל העולם ניצוצות קדושה שהתפזרו בדומם בצומח, בחי ובמְדַבֵּר. ואנו צריכים לברר אותם, להוציאם ממקומם ולהחזירם לשורשם. והנה יש בירור ניצוצי קדושה הנעשה על ידי הפה בשני אופנים: א. על ידי אכילה, שאוכלים המאכל כשהוא כשר מכל הבחינות (שהופרשו מהפירות והירקות תרומות ומעשרות, שהמאכל בדוק ונקי מתולעים, שקצים ורמשים, שהשחיטה נעשתה כהלכה ועוד) ובברכה כדין, ואז ניצוצות הקדושה שבמאכל ההוא באים לתיקונם, ועולים למעלה למקומם.
ב. על ידי לימוד התורה, שמבררים ניצוצות הקדושה הנמצאים במקום בו לומדים. ועל זה רמזו חז"ל בפסוק הנאמר על התורה (משלי ד, כב): "כי חיים הם למוצאיהם" – אל תקרי "למוצאיהם" אלא "למוציאיהם בפה" – והכוונה שמוציאים ניצוצות קדושה מהמקום בו נפלו על ידי הלימוד בפה.
אמנם בדרך כלל הבירור בפה נעשה מהצומח, החי והמדבר. אך יש בירור ניצוצי קדושה הנעשה על ידי הילוך הרגלים לדבר מצוה, וזה נעשה ונברר מן הדומם. ולכן כל הליכה לבית הכנסת ולבית המדרש בכל יום, או שאר הליכה שהולך האדם לדבר מצוה, נעשה בזה בירור גדול לניצוצי קדושה המגולגלים בדומם. וזהו המסופר בגמרא: אמר רבי יוחנן: למדנו קבלת שכר (שצריך לטרוח במצוה על מנת לקבל יותר שכר) מאלמנה: היתה אלמנה אחת, שהיה לה בית כנסת בשכונתה, ובכל זאת היתה הולכת מרחק גדול, ובאה ומתפללת בבית מדרשו של רבי יוחנן. אמר לה רבי יוחנן: בתי, הלא יש בית כנסת בשכונתך! אמרה לו: רבי, הלא יש לי שכר פסיעות! עד כאן. והכוונה היא שבהליכתה מתבררים ניצוצות קדושה. ועל זה נאמר הפסוק: "אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת ה'", דהיינו שהולכים בדבר מצוה שנצטוו בתורת ה'.
ועל פי זה פירשו המקובלים ז"ל את הלשון המובאת בגמרא, כאשר היא מספרת על רבנן שהיו מהלכים בדרך, והלשון היא "הֲווּ שָׁקְלֵי וְאָזְלֵי", שתרגום המילים הוא: "היו נוטלים והולכים". והכוונה היא שהיו נוטלים ניצוצי קדושה מהדרך שהיו הולכים בה, והולכים.
וזה גם היה הצורך של המסעות של ישראל במדבר, לברר ניצוצות הקדושה השייכים להם הנמצאים באותם מקומות. וזהו "אלה מסעי בני ישראל אשר יצאו מארץ מצרים" – מה היתה מטרתם? זה היה "לצבאותם" – בשביל צבאותם, לצורך ניצוצות הקדושה השייכים לנשמתם. כי כל ניצוץ הוא מלאך בפני עצמו, שהוא בצבאות של מעלה, ואלו הצבאות הם שייכים לנשמותם של ישראל, ולכן נקראים "צבאותם", ונסעו ישראל ברגליהם בעבורם כדי להוציאם מן הדומם על ידי ההליכה שלהם. ולכן סיים הכתוב "ביד משה ואהרן", כי ידוע לפי הסוד שמשה ואהרן היה שרשם בספירות נצח והוד, שהם בגוף האדם נרמזים ברגל ימין ורגל שמאל של האדם, שעל ידי הליכת הרגלים מבררים הניצוצות ההם.
עוד ידוע מהזוהר הקדוש (שנוהגים לקרוא בערב פסח), שישראל נסעו דווקא מ"ב (42) מסעות בשביל תיקון מיוחד של שם מ"ב (שם ה' המורכב מארבעים ושנים אותיות). והנה המסעות של ישראל במדבר נולדו ונתהוו מצד ניצוצות הקדושה הנמצאים שם, וכפי שיעור הבירור הנצרך לאותו מקום, כך היה גודל כל מסע ומסע, ומשך הזמן שהתעכבו ישראל באותו מקום. ולכן יש מסע גדול, ויש בינוני ויש קטן, (ראה רש"י בתחלת הפרשה). וזו הכוונה בפסוק הבא: "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'" שבמה שכתב משה בתורה את המסעות על פי ה', רמז כל נצוצי הקדושה שיצאו מאותם מסעות. עד כאן כתבתי על פי דברי רבינו יוסף חיים זצוק"ל, הבן איש חי, בספרו "עוד יוסף חי".
ומכאן נלמד אנחנו, שאין שום מקרה בעולם כלל. גם אם הקב"ה סיבב שנגיע לאיזה מקום, בכל מיני נסיבות, נדע שמאת ה' היה הדבר במכוון ולא במקרה, ונדע שעל ידי שאנו נמצאים במקום, ומתנהלים בו על פי התורה, על ידי שנקיים שם איזו מצוה, או נלמד שם איזה דבר תורה או פרק תהלים, על ידי זה אנו מתקנים את הדבר שבעבורו נשלחנו. בהבנה כזו לא נצטער גם אם הגענו לאותו מקום מסיבות פחות נעימות. יהי רצון שנחיה באמונה ובטחון גמורים בה', ויהיו כל מעשינו לשם שמים, ונזכה לעשות נחת רוח ליוצרנו. שבת שלום.
הרב מאיר מושיאשוילי הי"ו מאשדוד

Write a Comment

Your e-mail address will not be published.
Required fields are marked*