פרשת שופטים
לדעת ש"ס זה לא מותרות
הגמרא (סוכה כ"ח.) 80 תלמידים היו לו להלל הזקן, 30 היו ראויים שתשרה עליהם שכינה כמשה רבינו, 30 מהם ראויים שתעמוד להם חמה כיהושוע בן נון, ו- 20 בינוניים. גדול שבכולם יהונתן בן עוזיאל, קטן שבהם רבי יוחנן בן זכאי, אמרו עליו, שלא הניח מקרא ומשנה גמרא הלכות ואגדות ודקדוקי תורה שיחת מלאכי השרת, דבר גדול ודבר קטן, דבר גדול – פירוש מעשה מרכבה, דבר קטן – הוויות אביי ורבא. הייתכן? להגדיר ספקותיהם וחקירותיהם העמוקות של אביי ורבא כדבר קטן, האומנם? כל הריתחא דאורייתא בו עסוקים רבבות מלגיונו של מלך יומם ולילה בהיכלי התורה דורי דורות של בחורי ישיבה, כדבר קטן יקרא, האם כל השיעורים העמוקים והלמדנים של ראשי הישבות לדורותיהם לפרק סתירות ברמב"ם כדבר קטן נחשב האומנם, גם חפצה הגמרא לתת יחס בין מעשה מרכבה להוויות אביי ורבא, הייתכן שרבבות ספרים באוצר החוכמה היהודית יתעסקו בדברים קטנים, אלא לדעת להבין כל דבר שהעדרו חיסרון אין בהוויתו מעלה, אך כל דבר שאין העדרו חיסרון הווייתו מעלה.
להבין את זה, מפרש הברכת שמואל רבי ברוך בר ליבוביץ. פירש, אדם שיש לו עיניים אין זה נקרא שבח, שהרי העדרו הוא חיסרון עצום ואף חשוב כמת, לכן הווייתו אינה מעלה, לעומת זאת אדם עשיר גם ללא העושר, לא נחשב כחיסרון, שהרי יש רבים שאינם כאלה, לכן הווייתו נחשבת מעלה. היוצא מכאן שדבר שבלעדיו אי אפשר לחיות ביומ יום אינה מעלה, שהרי זה המינימום הכרחי לחיותו של האדם, אבל דבר שאפשר לחיות בלעדיו ובכל זאת הוא קיים נחשב כתוספת לעיקר והווייתו מעלה.
על פי זה יבואר מאמר הגמרא, הוויות אבי ורבא כדבר קטן יסוד של האדם נחקק כאן באש שחורה על גבי אש לבנה. אין חיות לאדם ללא תורה, אדם ללא תורה חשוב כמת ולכן אמרו בגמרא תלמיד שגלה מגלים רבו עימו, שהרי ללא תורה אין לו חיות, וכלשונו של הרמב"ם, (פרק ז מהלכות רוצח הלכה א) וחיי בעלי חוכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובים, יהודי ללא הוויות אבי ורבא אינו חי, והמינימום שנדרש מיהודי באשר הוא, כשם שעניים לא נחשבות כשבח ומעלה כי אם צורך בסיסי והכרחי לחייו של האדם, כך הוויות אביי ורבא הם עיניי האדם, והן צורך הכרחי לחיותו, ולכן נחשב כדבר קטן, שהרי כל דבר שעדרו חיסרון אין הווייתו מעלה. ומעשה מרכבה כדבר גדול, אדם שזכה להתשפט מחומריותו ובשכלו הבהיר העפיל רום נסק לגרמי שמיים והשיג את חזיון מעשה מרכבה, נחשב כדבר גדול, שהרי לא כל אחד משיג ומי שמשיג דבר שאינו מצוי להשיג וכבש את המקסימום של האדם בבריאה מעלתו גדולה. היוצא מכך דבר גדול ודבר קטן, אינו נמדד במעלת הדברים כי אם במינימום הכרחי בחיי האדם לבין המקסימום להשגת האדם, 'הוויות אביי ורבא' זה לא לוקסוס חקירות ובעיות, הגמרא זה לא מותרות זה האלף בית של חיי האדם שבלי זה חייו אינם חיים.
ועל פי זה יובן בנביא 'ויהי בימי יהושע ביריחו וישא עיניו וירא והנה איש עומד כנגדו' כשצר על העי נגלה אליו שר צבא ישראל מיכאל וחרבו שלופה בידו הבין יהושע שבא הוא אליו בטרוניה על משהו, ושאלו 'הלנו אתה אם לצרינו', וביארו התוספות, באיזה אשמה באת, האם על ביטול תורה באת, דכתיב: 'תורה ציווה לנו', או שמא לצרינו בשביל הקורבנות שמגינים עלינו מצרינו, ענה לו המלאך: לא, 'עתה באתי' – פירוש – על תלמוד תורה דכתיב: 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת', מיד 'וילן יהושוע בלילה ההוא בתוך העמק' דן בעומקה של הלכה. והדברים תמוהים, המשנה באבות אומרת שאחד מסימני החכם, שואל כעניין ומשיב כהלכה, אומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, ולכאורה ששאלו יהושע הלנו אם לצרינו היה על המלאך להשיב, 'הלנו' ומדוע השיב על דבר שלישי 'ועתה'. הגאון רבי יוסף כהנמן מראשי ישיבת פונוביז ביאר את העניין, יהושע ידע שנתבע הוא על חטא מסויים רק לא ידע על איזה חטא, האם על חטא ביטול תורה או חטא ביטול הקורבנות, אמר לו המלאך לא זה ולא זה, התביעה הגדולה עליך היא 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת', דע לך, מלבד חיוב תלמוד תורה יש חובה על האדם לדעת שהתורה הקדושה היא שירת חייו, ובלעדיה הוא לא שווה מאומה, והטענה עליך איך לא גידלת דור שידע שכל יהודי באשר הוא שם שהתורה זה החמצן, החיים שלנו, בלעדיה אין לו חיים, לו אדם היה נושא יסוד זה בקרבו מעולם הוא לא היה בא לדון בשעת מלחמה, אם יש חיוב של לימוד תורה או פטור מדין אנוס רחמנא פטריה, שהרי כשם שהוא לא יכול לנהל מלחמה בלי לנשום, כך הוא לא יכול לחיות בלי תורה בכל עת ובכל מצב. וזה גם מדוקדק יפה בפסוק, יהושוע שואל למלאך 'הלנו אתה אם לצרינו', ומשיב המלאך לא, לא באתי אם זה על עוון ביטול תורה או ביטול קורבנות, אלא באתי על יסוד חדש, 'ועתה כתבו לכם את השירה הזאת'. חובתך להודיע לאדם שלימוד התורה יומם ולילה זה לא נחשב למותרות וגם בזמן מלחמה זה לא לוקסוס אלא שירת חייו של האדם וכל רגע זה נחשב כמינימום לאדם שבלעדיו חייו אינם חיים.
מסופר שבשנת תרצ"ג העיר ירושלים הופגזה. עלה רבי שמשון מטעפליק לבית המדרש ועניו כוסו בדוק של דמעות למראה הנער הרכון על ספריו, היה זה רבי עובדיה יוסף זצ"ל בקטנותו, לחש לו באוזניו: 'בני, מסוכן כאן לשהות כעת', נטל את ידו של הנער ויצא עימו אל הרחוב החשוך, כעסו עליו בני משפחתו 'היכן נעלמת', הם לא שיערו כי הבן האהוב לא עשה זאת מתוך התעלמות אלא באהבת התורה שבערה בקרבו, שגם בזמן מלחמה לימוד התורה לא היה מותרות, אלא שירת חייו.
ואסכם בדברי, נמצאים אנו בימים גורליים מאוד ומכריעים לעולם התורה ובני הישיבות שכל קול יכול לקבוע את עתידה ועולמה של עולם התורה ולומדיה, ולכן שלא היה בכיה לדורות כל אדם ידע במעמד הקדוש לדעת לאן פניו פונות אם לדרך ה' או הדרך הנגדית ואז כמובן יש בידנו לבקש מה' כותבנו וחותמנו לחיים טובים ארוכים ושלום.
חכם שלום טטרואשוילי הי"ו מאשדוד
