פרשת האזינו
חשיבות האמונה בחיינו:
"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא" (האזינו לב' ד'). רש"י במקום מביא את דרשת חז"ל בספרי שהקב"ה הוא אל אמונה, בכך שהוא משלם את שכרם של הצדיקים לעתיד לבוא ועל אף שזה מגיע לאחר זמן רב, מכל מקום סופו לתת להם את השכר המובטח.
אם נתבונן יש כאן דבר שצריך לתת עליו את הדעת. ישנו הבדל עצום בין כח הרע בעולם, לבין כח הטוב. כל אדם שרודף אחר תאוותיו ועושה ככל העולה על רוחו ללא מחשבה או עצירה כלשהי, מקבל את התגמול שלו במידי קרי ההנאה או התוצאה המדוברת. לעומת זאת בכל הנוגע לקיום המצוות, השכר המיוחד לעושיהן הוא שמור לעתיד לבוא. ויש לשאול – היכן הצדק וההיגיון. הרי זה היה אמור להיות שווה או לכל הפחות בפער לא ניכר, אך המציאות טופחת על פנינו ויש להבין את משמעות הדברים.
התשובה לכך בקצירת האומר (מחמת אורכו של הנושא) היא – כל מציאות הרע בעולם נועדה לאפשר לנו להגיע לפסגת ההנאה שהיא הדבקות בקב"ה. וכיון שלדרגה הזו ניתן להגיע רק בעולם הבא, הוצבנו בעולם הזה על מנת שדרכו נזכה בכרטיס הכניסה לעולם שכולו טוב. וזה במידה ונשקיע לקנות קנייני נצח, ונמעט בקניינים המדומים. ויש אף כאלה שצריך להתרחק מהם לגמרי. והצורך בתהליך זה הוא, כיון שאילולי הרע היה האדם מקבל שכר בחסד ולא בדין, ואז הנאתו לא הייתה מושלמת. נקל להבין זאת על ידי שנזכר כמה זה מביך ואף מחייב לקבל מתנה שמחירה רב, ועל אחת כמה וכמה שמדובר בהרגשה נצחית ואמתית.
לאור זאת עלתה בידינו תשובה לשאלה בה פתחנו. אם הטוב היה משלם גם כן במזומן ולא בדחוי, לא היה אף אדם שבוחר ברע כיון שהכל היה ניכר בבירור ולא היה שום מקום לשאלות. נמצא אם כן שדווקא "האפליה" הזו היא האיזון הנכון שיוצר את אפשרות הבחירה על כל השלכותיה. והכל על בסיס ובכח האמונה בבורא עולם וכדברי רש"י.
מסופר על ר' חיים מוואלוז'ין מגדולי תלמידיו של הגאון מוילנא, שהגיע אליו באחת ההזדמנויות יהודי מומר. לאחר ששמע הרב את דבריו אמר לו כי אני יכול להראות לך הרגע על השולחן עליו אנו מסבים את מעשה מרכבה שלאחר מכן לא יהיה מקום לשאלות או תמיהות, (כיון שמדובר על תגליות מרעישות וגבוהות ביותר שם נראית יד ה' בבירור ללא ספקות) אך אינני רוצה לפגוע ביכולת הבחירה שהיא היכולת שמאפיינת את נזר הבריאה, ואילולי היא החיים הופכים ללא רלוונטיים. זוהי גם הסיבה שאמונה היא בסיס להכל. וכמאמר חבקוק הנביא שהעמידם על מצווה אחת יסודית (חבקוק ב' ד') "וצדיק באמונתו יחיה" (ולא כפי השגור בפי אנשים 'ואיש באמונתו יחיה', אמרה בניחוח תנכ"י שהומצאה כדי להכשיר חיים מתירניים ללא מגבלות). כיון שלעיתים רבות פוקדות את האדם מאורעות שונות כך ששאלות היו ויהיו בלי סוף, אולם מי שהאמונה היא נר לרגליו, האפילה בה הוא שרוי איננה מבלבלת אותו אלא דווקא במקום בו נגמר השכל שם מתחילה האמונה.
וכפי המסופר על התקופה שלאחר מלחמת יום כיפור, אז היו חיילים רבים שנתקפו בפחדים וחרדות לאחר כל התופת בה הם שהו, וכלל המראות הקשים אליהם הם נחשפו. עד שגילו שהסיבה לכך הייתה – הרגשת הבדידות בשדה הקרב. ומצוקה זו יחד עם כל התפאורה המזוויעה הייתה רקע לתוצאה המרה. עד שלאחר התייעצות רפואית החליטו על טיפול מעניין, בו השמיעו לאותם חיילים קולות מלחמה חיים, ותוך כדי חיבקו אותם ואמרו להם אתם לא לבד, דבר שהשפיע על חוסנם הנפשי באופן משמעותי. אחד שהיה שם וראה את הדברים מקרוב, הפנה את תשומת ליבו של הפרופסור המטפל לעובדה שכמעט ואין חיילים דתיים שהוצרכו לעבור את הטיפול הנ"ל. והוא התבטא על כך שהחייל הדתי כיון שהוא בעל אמונה והוא מרגיש קרוב לקב"ה, אינו נזקק לטיפול זה. ללמדנו עד היכן מגיע כוחה של האמונה.
הרב מיכאל מירון הי"ו מבית שמש
