פרשת 'קורח'
פרשת השבוע 'פרשת קורח' עשירה במוסר השכל, רעת המחלוקת, הקנאה, הכבוד, אי קבלת מרות חכמי הדור וכו'. כל פסוק ומוסרו שלו. אך כפי שכבר למדונו רבותינו, שורש השורשים של כל אותם מדות מגונות שבהם נכשלו קורח וכל עדתו, היא מדת הגאווה, אשר ממנה נצמחות ואחריה נגררות כל המידות המגונות האחרות. שכן, אדם שזכה לענווה פנימית אמיתית אינו חומד את כבודם של אחרים ולא את ממונם, ובודאי שאינו חפץ להשתרר על חבריו, הוא יקבל בהכנעה ובשוויון נפש את מרותם של גדולי ישראל בהכירו את מקומו, ואת גדולתם של הגדולים ממנו אפילו במדרגה אחת. הוא גם לא יכעס כאשר לא ימלאו אחר רצונו ודבריו, בהכירו נאמנה שאיש אינו חייב לו דבר, וממילא אין מקום לכעס.
ברם טבע האדם להיות גאה, וכל עוד שלא יעבוד ויעמול בכל כחו לשרש ולעקור מדה רעה זו מקרבו יעסוק תמיד בכיבוי שריפות, פעם ילחם במידת הכעס, ופעם בקנאה, פעם ברדיפה אחר הכבוד, ופעם בענייני בין אדם לחבירו וכו', שכן העולם הזה מלא מהמורות וניסיונות על כל צעד ושעל שבלעדי ענוה פנימית אמיתית וטהורה קשה – עד בלתי אפשרי לצלוח אותו בשלום.
משלו משל למה הדבר דומה, לחבורת צבאים בעלי קרניים אשר התמודדו עם בעיה קשה, במהלך מרוצתם ביער היו קרניהם נתקעות בסבכי עצי היער והיה הדבר מקשה עליהם מאד את חופש התנועה, ועל כן הגיעו למסקנה והחליטו כי אין ברירה ועליהם לחתוך את כל עצי היער, ומתוך כך יוכלו לרוץ חופשי, אמרו ועשו, בהיותם בעיצומה של המלאכה נטפל להם צבי אחד זקן בא בימים, ושאל לפשר מעשיהם, משהשיבו לו נענה ואמר להם, בני, אל נא תטרחו לשווא, שכן בעוד אתם כורתים את חציו השני של היער חציו הראשון יצמח שוב, ושוב יהא עליכם לקוצצו, וחוזר חלילה עד אין סוף, השפילו הצבאים את עיניהם בבושה ושאלו את הצבי הזקן אם כן מהי העצה, אמר להם, אזרו אומץ והכניסו את ראשיכם בין שתי עצים חזקים, טלטלו את ראשיכם אנה ואנה, קרנותיכם אמנם ישברו, אך תוכלו לרוץ חופשי…
הנמשל מובן, רובם של בני אדם עוסקים רוב ימיהם בקציצת יערות, התמודדות נקודתית עם הבעיות שהחיים מספקים בלי סוף, פעם מאן דהו פגע בכבודם, ופעם הקנאה בהצלחת רעיהם אוכלת בהם בכל פה ומטריפה את חושיהם, ואינם שמים לב לכך שבעוד הם עוסקים בקציצת היער האחד חבירו צומח שוב, וחוזר חלילה, אילו היו משכילים היו אוזרים אומץ ושוברים את קרנותיהם, הלא הם, הגאווה, והתאווה, ורצים חופשי, אך למרביתנו אין את האומץ לשבור לעצמנו את הקרניים…
הדרך היחידה להגיע לענווה אמיתית הינה על ידי הכרה חושית ב'אין עוד מלבדו'. התבוננות עמוקה ועקבית בגדלותו האין סופית של הבורא ואפסיותו של האדם יביאו את האדם בעל כרחו להכרה שאין לו במה להתגאות, וממילא רגשי ענוה טהורים ימלאו את כל לבו. ברם טבע האדם לייחס את כל הצלחותיו לעצמו, וממילא כשהוא מצליח הוא מתמלא בגאווה, וכשאינו מצליח מתמלא בעצבות ושברון נפש… אבל המאמין באמונה שלימה שאין עוד מלבדו, והוא יתברך עשה עושה ויעשה לכל המעשים, וכל אשר לו (ולכל העולם כולו) ברוחניות וגשמיות הוא חסד ה' גמור בכל רגע ורגע, אין לו במה להתגאות, וגם לא ליפול לעצבות ושברון נפש, ולבו תמיד מלא שמחה וקרבת אלוקים.
יתירה מזו, לאור האמור נמצא שככל שזוכה האדם למעלות יתירות יותר מאחרים הרי זה אדרבה סיבה לענווה גדולה יותר, שכן חסד ה' עמו גדול יותר, וכפי גדול החסד וההטבה של השי"ת על האדם כן גדלה חובת ההכנעה והענווה, וזהו סוד הענווה של גדולי ישראל בכל הדורות שככל שגדלו יותר בתורה ועבודת ה' וקרבת אלוקים היו יותר בעלי ענוה, וכל הגדול מחבירו עניו מחבירו, משום שהכירו שכל אשר להם הוא חסד ה' ומתנת שמים.
השי"ת יזכנו לקבוע מדה יקרה זו בנפשינו בקניין אמיתי אמן.
שבת שלום
הרב אברהם טטרואשוילי הי"ו מבני ברק
