פרשת תצוה
סימון תצוה
בסוף סיום משניות סדר מועד- מסכת חגיגה כתוב: כל הכלים שהיו במקדש טעונים טבילה חוץ ממזבח הזהב ומזבח הנחושת שהם אינם מקבלים טומאה מפני שהם כקרקע אלו דברי ר' אליעזר. וחכמים אומרים מפני שהם מצופים, הפירוש הפשוט שבזה הוא, שמזבח הזהב ומזבח הנחושת שהיו במקדש אינם מקבלים טומאה מכיון שהתורה מדמה אותם לעפר ועפר אינו מקבל טומאה, אלו דברי רבי אליעזר, וחכמים אומרים שהטעם שהם אינם מקבלים טומאה הוא משום שהם היו רק מצופים בלבד בזהב או בנחושת ולכן בטל הציפוי למה שבתוכו, והתוך אינו מקבל טומאה.
הרבי מליובאוויטש אומר על כך: התורה הקדושה שניתנה לנו מאת ה' ית' שהוא אין סוף הוא גם בבחינת אין סוף, והיא תקפה וקיימת באותה עוצמה בכל המקומות ובכל הזמנים, וכפי שהיא היתה בעת שנתנה הקב"ה לישראל ע"י משה רבינו על הר סיני כך היא תקפה גם בתקופתינו תקופת החושך והגלות ובכל המקומות שעל פני כדור הארץ. התורה היא אין סוף גם בכך שכל עניין בה יש בו אין סוף פירושים המחולקים לארבעה סוגים: פשט, רמז, דרש וסוד, הרמז ומוסר ההשכל שניתן ללמוד מהמשנה הזו שבסוף סדר מועד היא מהווה לנו כהוראה בחיי היום יום.
כל אחד לפי מעמדו ומצבו הוא בבחינת מקדש שבו שורה השכינה – ושכנתי בתוכם, וכמו שבבית המקדש שהיו נמצאים שם כלים שונים כך גם אצל כל אדם ישנם עניינים שונים: שכל, רגש וכו'. בעניינים אלו עלולה להתערב פנייה צדדית של חולין – מחשבה בלתי קדושה ויתכן גם שיתערב לא רק דבר של חולין כ"א גם אפילו דבר שהוא בלתי טהור, דבר שקשור בעבירה ח"ו שהוא כנגד והיפך רצונו של הקב"ה – היפך התורה והמצוות. ובסגנון אחר: כאשר מישהו נטמא מכלי האדם – שכל או מחשבה או כח אחר – הרי שיש למצוא דרכים כיצד לטהרו כדי שישוב להיות כלי של המקדש, שהרי המקדש של הקב"ה – כל אדם מישראל איש ואשה – צריך להיות טהור. בני אדם נחלקים (בגשמיות ורוחניות) לעשירים ועניים. את העשיר מתארים כמי שהכל אצלו זהב ואת העני כמי שמטבעותיו נחושת ועם כל זאת הצד השווה שבכולם היא נקודת היהדות, הרצון לקיים את רצונו של הקב"ה והיא נמצאת אצל כולם בשלמות. וכפי שהאדמו"ר הריי"צ אומר 'יהודי אינו רוצה ואינו יכול להיות מנותק מאלוקות'.
המשנה אומרת שהן עשירים – מזבח הזהב, והן עניים – מזבח הנחושת כשהם נזכרים שהם בחינת מזבח, היינו שהם צריכים לזבוח את היצר הרע אזי הם לא מקבלים טומאה, והטעם הוא מפני שהם כקרקע וכשם שקרקע כולם דורכים עליה כך גם הם, אין להם רצון עצמי כ"א רק רצונו של הקב"ה.
דברי ר' אליעזר (בן הורקנוס) שהיה נקרא רבי אליעזר הגדול והיה שקול כנגד כל חכמי ישראל הוא ראה מיד בכל אדם מישראל את פנימיותו – נקודת היהדות שבו, ישראל ואורייתא וקב"ה כולא חד, וכך גם הוא לימד את תלמידיו בדרך זו. וחכמים אומרים כי הדרך הזאת היא קיצונית מדי ולא כולם יכולים ללכת בה, ולכן הם מתחשבים גם בחיצוניות של האדם. קורה לפעמים שאדם נכשל ח"ו ובמיוחד מצוי הדבר ב'מזבח הזהב' ששקוע בעניינים שב'זהב' והם שמביאים אותו לא לקיים את רצון הקב"ה. וכן גם עניים (מזבח הנחושת) מכיון שלהשיג ממון עולה להם בקושי רב, הם גם עלולים לעבור לפעמים על רצון ה', ואעפ"כ חכמים אומרים שאין נקודת היהדות (המזבח) מקבלת טומאה, מפני שהם מצופים, מכיון שגם הזהב של העשיר וגם הנחושת של העני הם כיסוי מבחוץ, אבל תוכו הוא טהור ואינו יכול להיטמא. והעוצמה של התוך היא כה נעלית שהציפוי בטל אליה, ובסופו של דבר ודאי הוא יעשה תשובה ויגיע אל האמת, שחייו של היהודי הם רק אלוקות והדרך אליה הוא בקיום תורה ומצוות, והם גם הכלים לברכות בגשמיות שהבטיח הקב"ה בתורה: "אם בחקותי תלכו ואת מצוותי תשמרו .. ונתנה הארץ יבולה ועץ השדה יתן פריו".
התמ' סימון יוסף ג'אנאשוילי
