פרשת צו
בפרשתנו מצווה הקב"ה את משה לצוות את בני ישראל כלשון הפסוק: "צו את אהרן ואת בניו לאמר…"
ישנם שלושה לשונות לציווי: 'אמור'. 'דבר'. 'צו'. ופרשתנו נקראת בשם צו ופותחת בציווי "צו את אהרן".
ומביא רש"י את דברי חז"ל: אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות.
מבין שלושת הלשונות של ציוויים, דוקא הלשון 'צו' מחובר יותר למצוה (שניהם מלשון ציווי). ומכך ניתן ללמוד שכאשר התורה פונה בלשון 'צו' יש בזה מהות מיוחדת ודוקא במצוות אלה יש צורך בזירוז מיד ולדורות.
מוסבר בתורת החסידות, שמצווה היא מלשון 'צוותא', התחברות. על ידי קיום המצווה נוצר חיבור בין הקב"ה שהוא ציווה את המצווה, עם היהודי, שנצטווה לקיימה. המצווה יוצרת קשר אין-סופי בין האדם לבין הבורא, בכך שמצד הבורא-הקב"ה מצווה את האדם, ומצד הנברא-האדם ממלא את ציווייו.
קשר עם הקב"ה יכול להיעשות רק על-ידי מצוות. האדם עצמו אינו מסוגל ליצור קשר בינו לבין הבורא. מצד ערכו העצמי של האדם אין שום יחס בינו לבין הבורא, ולא יכול להיות שום קשר ביניהם. מול אין-סופיותו של הקב"ה אין לאדם שום ערך ומעשיו ורגשותיו הם ממש בבחינת אין ואפס. האדם זוכה לקיום ולערך רק בזכות העובדה שהקב"ה בחר לצוותו לקיים את מצוותיו. כאשר הקב"ה רוצה שהאדם יקיים מצוות, בכך הוא נותן לאדם דרך להתקשר עמו, וכאשר האדם ממלא את ציווי ה' אזי הוא יוצר קשר בכך בינו לבין הבורא.
דבר זה בולט יותר במצוות שניתנו בלשון 'צו', כי בהן מודגש שהאדם מקיים את המצווה כציווי מאת ה'. בשונה ממצוות שנאמרו בלשון 'אמור' ו'דבר', שם לא מודגש כל-כך ההיבט של הציווי, וכאילו ניתנת בידי האדם הבחירה לשמוע או שלא לשמוע. אך לעומת זאת הלשון 'צו' מבטא ציווי, פקודה, חובה, כך שבעצם הציווי כבר נוצר החיבור עם הקב"ה, כאילו כבר קיימו את הציווי.
למרות זאת, זה לא שולל את העובדה שלכל יהודי נשארת תמיד בחירה חופשית, וביכולתו לבחור גם לעבור על הציווי חלילה. ועם זאת, המצוות שנאמרו בלשון 'צו', חודרות אל תוך פנימיות נפשו, וגם אם מסיבה זו או אחרת אין הוא מקיים את הציווי, הרי זה מנוגד בתכלית לקשר הפנימי שכבר יש לו עם המצווה – הקב"ה.
מצוות שנאמרו בלשון 'אמור' ו'דבר', מגיעות רק עד חיצוניות נשמתו של האדם, ולכן יש בהן יותר משקל להחלטתו ולבחירתו; אולם המצוות שנאמרו בלשון 'צו' חודרות עד עומק נשמתו, ויוצרות בעצם הציווי קשר פנימי ומוחלט בינו לבין הקב"ה.
לכן דווקא 'צו' מבטא "זירוז מיד ולדורות". כי כשנחשפת פנימיות הנשמה, שוב אין כל עיכובים וניתן לפעול בזריזות ובמלוא התוקף. האדם צריך רק לסלק מתוכו כל מיני עכבות שאולי יש בו, ואז יתגלה עד כמה הוא קשור בכל נימי נפשו לציווי ה', וכל חפצו ורצונו הוא רק לקיים את רצונו יתברך.
מעובד לפי שיחותיו של הרבי מליובאויטש.
הרב פינחס מוזגרשוילי הי"ו מלוד
