פרשת יתרו
כשבני ישראל הגיעו להר סיני למעמד הנשגב של מתן תורה, קרה לעם ישראל דבר מיוחד. אומרת התורה "ויחן שם ישראל נגד ההר". מפרש רש"י: "ויחן (לשון יחיד) שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומות ובמחלוקת". מעמד מתן תורה גרם לאחדות אמיתית בקרב כל בני ישראל "כאיש אחד בלב אחד".
בכך מתבטא הרעיון שהתורה גורמת לשלום בעולם, ובתורה קיים הכח לאחד בין ניגודים ולקרב ביניהם.
אלא שלכאורה הדבר לא כל כך מובן, כי בתורה עצמה אנו מוצאים מחלוקות ודעות שונות, וכפי שאומרים חז"ל "לא ניתנו דברי תורה חתוכים, אלא כל אחד כו' מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא". זאת אומרת בתורה עצמה אנו מוצאים מחלוקות בין תנאים, אמוראים, ראשונים, אחרונים, פוסקי זמנינו וכו', למרות ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", אבל איך אפשר לומר שהתורה היא מבטלת את המחלוקת וחילוקי דעות עד שכולם נעשים בלב אחד?
כדי להבין זאת צריך להקדים את מאמר חז"ל: אם יאמרו לאדם "יש חכמה בגויים – תאמין", אבל אם יגידו לאדם "יש תורה בגויים – אל תאמין".
מה ההבדל בין "חכמה" ל"תורה"?
חכמה היא דבר מנותק מהאדם, לעומתה תורה היא מלשון הוראה ומטרתה להכתיב ולהורות לאדם כיצד להנהיג את אורחות חייו.
חכמה מניחה לפני האדם שכל טהור ומופשט, אך היא לא יכולה לצוות עליו ולהורות לו מה לעשות. מקסימום היא יכולה להצביע על התוצאות וההשלכות ממעשים כאלו ואחרים שהאדם יעשה, אם תעשה כך ההשלכות יהיו כאלו ואם תנהג אחרת ההשלכות יהיו אחרות. אבל החכמה לא מורה לאדם את דרכו כיצד ינהג.
בשונה מחכמה, תורה בעיקרה מהותה ועניינה היא להורות לאדם את דרכו כיצד עליו לנהוג בחייו ביום יום, כל דבר בתורה גורם מיידית להוראות מעשיות בחיי היום יום של היהודי.
לכן עיקר התורה הוא החלק של ההלכה, "מיום שחרב בית המקדש, אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד".
למרות הכלל ש"אלו ואלו דברי אלוקים חיים", בכל זאת, ברגע שנפסקה הלכה כפי דעה מסויימת, לא קיימים יותר חילוקי דעות, וכולם מקבלים על עצמם בקבלת עול את פסק ההלכה.
כשיהודי לומד תורה הוא יודע שהיא תורת ה', "תורת ה' תמימה משיבת נפש", ולומד אותה מתוך התבטלות לרצון העליון של הקב"ה. כל שאיפתו של היהודי לכוין לרצונו של ה' כפי שהוא מלובש בתורה.
כשנפסק פסק הלכה מסויים, היהודי מסכים עם פסק ההלכה לא רק באופן ההנהגה בפועל כפי פסק ההלכה, אלא גם עם אופן המחשבה והלימוד שהובילו לכך. למרות שייתכן שמלכתחילה הוא סבר אחרת לגמרי ממה שנפסק בפועל, אבל כעת שעה שנפסקה ההלכה, לא רק שהאדם אינו כועס ורוגז, אלא להיפך, היהודי מאמין באמונה ברורה שההלכה כפי שנפסקה זו האמת וזה רצון ה'. והוא מתעמק מחדש בסוגיא ובענין, עד שהוא בעצמו מגיע בשכלו להבנה ולמסקנא שתואמת את פסק ההלכה.
וזה הכוח המאחד של התורה. אחדות אמיתית באה דוקא על רקע של ניגודים.
אם כל התורה היתה דעה אחת ומקשה אחת אחידה – זה לא היה נחשב לאחדות. אבל דוקא כשיש ניגודים, ודעות שונות וחילוקים, באה התורה ומכריעה בין כל הניגודים וגורמת לכל אחד ואחד להתאחד.
לכן על מתן תורה נאמר ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד.
שנזכה כולנו לאחדות בין כל עם ישראל ואחדות זו תוביל אותנו לביאת המשיח בקרוב ממש.
(מעובד לפי שיחותיו הקדושות של הרבי מליובאויטש).
הרב פינחס מוזגרשוילי הי"ו מלוד
