פרשת שמינ
בפרשה הרבה פרטים בהכשר האוכלים. הן מצד הטומאה. הן בהכשרן. והנה, הטעם מדוע רק אם באו מים על הפרי, רק אז יקבל טומאה. לפי הרמב"ן, משום שהרטיבות מונעת מהשרץ להשתחרר, וממילא נמאס הפרי, מה שאין כן ביבש. ומה שאסור גם אחרי ניגוב, כדי שלא ניתן דברינו לשיעורין. עכת"ד. כלומר, שעשתה התורה גדר, ונאסר המותר (הניגוב), בשביל שלא יטעו באיסור. ועי' לקח טוב ענגיל (סוף כלל ח) שציין לזה כחלק מהראיות, שגם בתורה יש גדרים. אכן מהגמ' (בחולין קיח.) עולה טעם שונה: "פירות שלא הוכשרו, כתנור שלא נגמרה מלאכתו דמי". הוי אומר, שאין האוכל חשוב אוכל, טרם ניתן עליו מים. ומכל מקום, שמענו שהתורה הרחיקה מלכלוך המאכל, ומטומאתו. ויותר מזה, מצינו דעת הארחות חיים מלוניל, שמי רגלים, או כל דבר מאוס שנבלע בכלי, חייבים להגעילו או ללבנו, משום אל תשקצו. והעיד, שכן היה מנהג כל ישראל (ולהעיר מגיטין צ. ומאידך תוס' ע"ז לג: ועוד). אכן להלכה, השיג עליו הב"י (יו"ד סו"ס קכא), "ואני אומר שהמנהג הזה, אין לו עיקר. וגם לא פשט בינינו. אלא משפשפו ביותר ודיו". והאוה"ח בפרשתנו, כתב: "האוכל מהשרצים, תעשה נפשו עצמה שרץ. והוא אומרו אל תשקצו את נפשותיכם, פירוש, לא תעשו נפשותיכם שקץ". והסביר, שזה כוונת חז"ל, על עמי הארץ, שהם שרץ, ובנותיהם שקץ וגו'. וגדולה מזו, לדעת הרמב"ן בשער הגמול (ד"ה ועוד מצינו), נקרא "שוגג חוטא", שגם בשגגה תתלכלך נפשו. ויהיה אטום וסתום מכל חכמה (כלשון רש"י יומא לט.). ואמנם, האוה"ח הסתייג, ש"במזיד תעשה נפשו שקץ. ובשוגג, תטמא נפשו ותטמטם". ולפי האמור, תובן יותר, דעת רש"י בחולין (לה. ד"ה וליכא), דיש איסור על כל ישראל, לטמאות עצמו, ע"י אוכלין טמאין. וילפינן לה מונטמתם בם. [וע"ע בחולין ב: תוד"ה טמא, ובגליון. וראה במצפה איתן שם, שמקורו הוא בתנא דבי אליהו, שהובא בילקוט ר"פ כי תשא. אמנם עי' בתוס' דף לד: ד"ה והשלישי. וגם ברש"י במעילה טז: ד"ה פתח הכתוב]. והנה, בפסחים (מט:) למדנו, שאסור לעם הארץ לאכול בשר. והרדב"ז (ח"ב סי' תשצו) הביא, שהאיסור כולל בשר בהמה, חיה ועוף. והזכיר לדעה, שאלו שאין עוסקין בתורה, אסור להם לאכול בשר, אפילו בחול, וכל שכן ביום טוב. שאין זה "יעשה לכם". ושהשיגו עליו: ואיני יודע מה זו ראיה, שהרי פירשוה הראשונים ז"ל, שמתוך שאינו יודע לשחוט ולבדוק, אף על פי שיש לו כמה בהמות ועופות, אסור לאכול מהם, אבל לשחוט לו מנלן. או גוזמא קתני (ע"ד מציעא קד: ועוד).
ומעשים בכל יום, שאנו שוחטים לע"ה בחול וביו"ט. ועל כרחך קרא אסמכתא בעלמא. ואם תמצא לומר ראיה גמורה, אז ממילא נבאר שבא לאפוקי ע"ה, שאינו עוסק אפילו במקרא, אבל העוסק במקרא, לא נתמעט. ועל כך צווח ככורכיא הרדב"ז: אוי לאזנים שכך שומעות, דעדיף להו צדוקי, משום דעוסק במקרא. ועובר על כל גופי תורה. ועל כל מה שהוא הלכה למשה מסיני. ועל כל דברי חכמים. מע"ה שמקיים המצות, אלא שאינו עוסק אפילו במקרא. – ולשרי ליה מאריה, דודאי לא ניחא ליה למרייהו, דלימא עלייהו הכי. שהם מאמינים בני מאמינים (שבת צז.). ואלו כופרים בני כופרים. ולא ידעתי מה מביא ראיה, להשיג על הרב ז"ל, ממה שפירשו הראשונים. כ"ש שאין פירוש זה נכון, לא בלשון ולא בענין. כי מלת אסור, אינו מורה על פירושו. וגם הענין, וכי כולי עלמא ידעי הלכות שחיטה? וכמה בעלי תורה, יש שאינם יודעים לשחוט (א"ה, ויש להעיר מחולין ט. ומהראש' שם) והולכים אצל הבקיאים לשחוט. ומש"כ שאנו שוחטים לע"ה לא קשה כלל, כי אין בזמן הזה, מי שיהיה עם הארץ לגמרי (א"ה, וכ"כ בשו"ת חוות יאיר סי' ע ועוד). אבל אלו הצדוקים, אף על פי שעוסקים מקצתם במקרא, גריעי טובא מע"ה (א"ה, ע' חולין פז. סנה' לח: ועוד) שהזכירו רז"ל, מטעמא דאמרן. א"כ יפה כתב הרב, שאסורין לאכול בשר. עכת"ד. ומה שכתב על הצדוקים, שגרועים הרבה מע"ה, [וי"ל דקמ"ל הגם שעברו עליהם הרבה הרפתקאות, וע' קידושין לג.], יובן מ"ש בברכות ז. על ר' יהושע שתיכנן להורגו, הגם שבדף י. איתא, יתמו חטאים ולא חוטאים. (ועם שידעתי מ"ש בשו"ת מעיל צדקה סי' ז, ורבינו מנוח בפ"ב מתפלה ועוד, מ"מ לא כאן משכנו). והנה עמי הארץ, בעיקר זה אפי' שמקיימים הכל, אך אינם דבקים בחכמים, ובספריהם, ומגבבים רק מסברות הכרס, אפי' שבטנם אלוהיהם (כמליצת החוה"ל). ולא ידעו ולא יבינו, שרבתה המחלוקת בישראל, בשעה שלא שימשו כל הצורך (סנה' פח: וע' ברכות ז: מז: סב. ועוד) וראה סוטה כ. שנקרא מכשף. שהרי לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא, חייב הרבה סייעתא דשמיא (מכות יא: ב"ק צב. רי"ף מגילה ו: כריתות יג: ועוד). ולזה צריך ענוה (עירובין יג:). שזוכה ע"י שנזקק לאחרים, שזה עצמו ענוה (ע' ע"ז לט. תוס' כתובות קה:). וכבר בזמן החיד"א בברית עולם (על ס"ח סי' טו) כ', שדי לנו להכיר מיעוט ערכנו, וא"צ להזקק ל"ענוה", ומה נענה אנן אזובי הקיר אבתריה. וכל זה ממעמד הלומד תורה לשמה, שהכרחה, מעלתה, ושבחה, מבואר, לאין שיעור, תרתי משמע. כלומר, הן ממה שהאריכו בספרים. והן מצד רוממתו (וראה לשון רש"י פסחים סח:). שבת שלום.
הרב גבריאל מנחם יצחקי – בית שאן.
