פרשת בהר
מה ענין שמיטה להר סיני?
ויש לפרש, שבשביל שהתורה תהפך לסמא דחיי, כפשוטו, חייב לשמט ולנטרל, את כל החמדה, שגנוזה לממון, ולכל התאוות. וממון הוא מאד פעיל, בשלוחות היצר. כמו שמצינו, ש"רובן בגזל" דווקא. פוק חזי, מתהלים, "פִּי פָעַרְתִּי וָאֶשְׁאָפָה, כִּי לְמִצְוֹתֶיךָ יָאָבְתִּי" – פירש המלבי"ם, פי פערתי ואשאפה – התורה נמשלה ללחם ומים, שא"א לאדם לחיות בלעדם. והם מזון הגוף. כן המצוות, הם מזון הנפש. ודוד אומר: כי אצלו המצוות, הם כמו האויר. שהלחם והמים, יוכל האדם לחיות בלעדם, איזה ימים. אבל האויר, אינו יכול לחיות בלעדו רגע. ואני פוער פי תמיד. ואשאף את האויר הרוחני הזה. רוצה לומר, שבכל רגע אעשה מצוה – כי למצותיך יאבתי. והיא שאיפת חיי רוחי. עכ"ל. וכתב הרמב"ן ביתרו, על ויחן שם ישראל כנגד ההר, שתמיד היו מחפשים מקום נוח, וכשהגיעו לקבלת התורה, מיד התמקמו בלי חשבונות רבים. ומעשה אבות סימן לבנים. מתי יגיעו מעשיי למעשה אבותי. שנלמד, כי התורה נקנית, בלי תפנוקים מיותרים. יתפלל שלא "יכנסו" מעדנים ל"תוך" גופו. שרק אז, אפשר להיות מרוכזים, להתפנק על ה', כמ"ש רש"י בתהלים על "והתענג". אכן, יכלה הזמן, והמה לא יכלו, בראיות נאמנות על זה.
ומזוית נוספת: הנה, מהטעם שבמסירות [המשמחת, הנצחית] אין לסמוך על הקיצורים. ויותר מזה, כתוב אפי' על הרמב"ם, בשו"ת הרא"ש: וכן טועים כל המורים הוראות, מהרמב"ם, ואינן בקיאין בגמרא, לידע מהיכן הוציא דבריו. טועין להתיר האסור, ולאסור את המותר. כי לא עשה כשאר המחברים. שהביאו ראיות לדבריהם. והראו על המקומות, היכן דבריהם בגמרא. ומתוך זה, יכול לעמוד על העיקר, ועל האמת. אבל הוא כתב ספרו, כמתנבא מפי הגבורה, בלא טעם ובלא ראיה, וכל הקורא בו, סבור שמבין, ואינו כן. שאם אינו בקי בגמרא, אין מבין דבר לאשורו ולאמיתו, ויכשל בדין ובהוראה. לכך, לא יסמוך על קריאתו בספרו, לדון ולהורות. אם לא שימצא ראיה בגמרא. וכן שמעתי מפי אדם גדול בברצלונה, שהיה בקי בתלתא סדרי, ואמר: תמהתי על בני אדם שלא למדו גמרא, וקורין בספרי הרמב"ם ז"ל, ומורים ודנים מתוך ספריו, וסבורין שיכירו בהם. כי אמר: אני מכיר בעצמי, כי בג' סדרים שלמדתי, אני מבין כשאני קורא בספריו. אבל בספריו בהלכות קדשים וזרעים, אינני מבין בהם כלום. וידעתי שכך הוא להם בכל ספריו. ע"כ. וזה מה שנאמר: "וירא מנוחה כי טוב, ואת הארץ כי נעמה – ויט שכמו לסבול". כלומר, שהמנוחה הנכונה, לא זו שמרחפת על גלי הדמיון, היא דווקא זו, שנובעת מתוך המאמץ, שאז הזורעים בדמעה – ברינה יקצורו. ולא עלינו המלאכה לגמור, כבתיה ששלחה אמתה. וזהו א'ני ל'דודי, ואז ממילא ו'דודי ל'י. פתחו לי פתח וכו'. הבא להטהר כו'. והמקדש עצמו וכו'. ובדרך שרוצה כו'. וכזוהר בפקודי (רכב:), שבמשכן עם הכלים שהתחילו לשרטט, היו ממשיכים בנס לנסר, דבר דבור על אופניו. ומאידך בזוהר ויחי על מה' אשה משכלת דווקא, פירוש, שרק ל"גורל הצדיק", ה' מדקדק לטובתו, לעומת "שבט הרשע", שבמעשיו השחית, ומביא עליו הרעה. כי "פותחים לו". ובטובה, כמידת "יגיעתו" – כך יחס ל"מציאתו". וכמשל רבותינו: "יותר משהעגל רוצה, הפרה חפצה בהנקתו". ומי שטרח בערב שבת, יאכל בשבת. בבחינת "מתחילים בגנות, ומסיימים בשבח".
וזה ממש הפשט ברוצה אדם בקב (מידה קטנה) שלו, מט' של חבירו, ופירש רש"י, מתוך שעמל עליהם, חביבים עליו. ובפרט בהלכה למעשה, וכתוכחת נפש החיים (שער ד פ"א): והן עתה בדורות הללו בעוה"ר נהפוך הוא. הגבוה השפל. שכמה וכמה שמו כל עיקר קביעת לימודם רוב הימים רק בספרי יראה ומוסר. באמרם כי זה כל האדם בעולמו לעסוק בהם תמיד. כי המה מלהיבים הלבבות, אשר אז יכנע לבבו להכניע ולשבר היצר מתאוותיו. ולהתיישר במדות טובות. וכתר תורה מונח בקרן זוית. ובעיני ראיתי בפלך אחד שכל כך התפשט אצלם זאת. עד שברוב בתי מדרשם, אין בהם רק ספרי מוסר לרוב. ואפי' ש"ס אחד שלם אין בו. וטח עיניהם מראות, מהבין והשכיל לבותם. אשר לא זו הדרך, בחר בו ה', כי לא ירצה. ועוד מעט בהמשך הזמן יוכלו להיות ח"ו ללא כהן מורה. ותורה מה תהא עליה. עכ"ל. ומענין לענין ומעוד אופן – הרי שעלינו להיות כענבים בענוה. נגד טבענו ה"עיר פרא", כשעורה שמחמיצה – ששייכת לבהמות. אלא, בניך כשתילי זיתים, שאין בהם הרכבה, שלא ילכו לרעות בשדות זרים. ולהקפיד בברכות, שבהיותו מדקדק בכך, משליך לקושטא לגמרי, יהבו על ה'. וזה מעלת הגישמאק / הברען, שבמצוות (שמצינו בב"י או"ח תרסט, ועוד הרבה). וזה בספציפיות בחסד, ובפרט שמיימי, שאז נהיה שמח במיוחד מאד, כמ"ש בשו"ת כת"ס. ולפ"ז יובן, מדוע מיכאל באחת מגיע מסוף העולם שבמזרח, לקצהו שבמערב, משום שנקרא שר החסד בזוהר. וע' ביומא, שעובר במדרגתו את גבריאל, ורפאל. והיינו שבשביל להלחם בס"מ, ובכדי שלא יהיה "ונמס כל לב, ורפו כל ידים", צריך "וראיתם, ושש לבכם" דייקא, [בתורה ובמצוות כמובן], משום שבכך, ישתלשל ש"ממנו יראו, וכן יעשו". ותורת חסד על לשונה. וזה מה שהסביר האוהב ישראל מאפטא: "יוקח נא מעט מים" – מעט מתורה. "ורחצו רגליכם" – את כל ההרגלים, וכמו רבינו יונה וכו', והשענו תחת העץ = "עץ החיים" למחזיקים בה וכו'. וכתפוח בעצי היער שכתוב בזוהר אחרי מות, שהוא מאכל רפואה. והעדפתי לשייך את פרשת השבוע לעניני אהבת תורה, אף שהיה אפשר להביא וורטים, רמזים, פרפראות. אך במקום ירק, העדפתי בשר. על דרך שכתב הרמב"ם, שיקר בעיניו ללמד יסוד באמונה, מכל אשר ילמד. ובמוצאו אפי' רמז קלוש, שיש בו זיקת "צדיק באמונתו", יאריך בו, לרוב חשיבותו. וידוע מ"ש הנצי"ב, שבדור ההסתר פנים, הדומיננטית בעיקר, היא אהבת התורה. ולכן תקעתי יתדותי כאן. ופה אשב כי אויתיה. דיללתי מהמקורות. ויאמר לקוצרי'ם. וכתפילת הביננו. כי רבים ועצומים. ולכל תכלה ראיתי קץ. ואיתי באמתחתי. וכל מאן דבעי – יבקשנה.
גבריאל מנחם יצחקי – בית שאן
