פרשת שמיני
"ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם" (י-ב)
כתב החיד"א בספרו 'חומת אנך' שקשה, למה נענשו נדב ואביהוא והלא לא היו בני עשרים שנה ומן השמים אין מענישים עד גיל עשרים שנה? ותירץ בשם הראשונים א- שאם יש להם שכל כבני עשרים שנה אזי נענשים כמו שנענשו ער ואונן אעפ"י שהיו קטנים כיון שיש להם שכל. ב- ועוד תירץ בשם הרב 'זרע ברך' (ח"ג ויקרא) על פי מאמר רז"ל כיון שהשכינה יורדת למטה לארץ ניתנה רשות למחבלים לחבל. ותמוה כוונת המאמר הזה, וביאר על פי מאמר חז"ל נוסף שגם הוא לכאורה תמוה 'תנא איסי בן יהודה אומר לא מתו נדב ואביהו אלא בשביל שאמרו ישראל לא ירדה שכינה למטה, כיון שמתו נדב ואביהוא ידעו ששרתה השכינה למטה. ותירץ החיד"א, שכאשר השכינה למעלה אין עונש עד גיל עשרים שנה, אולם כאשר השכינה יורדת למטה היא נעשית כבית דין של מטה ונענש מגיל 13 שנה. ולפי זה מתורץ, דכיון נדב ואביהוא לא היו בני עשרים שנה למה נענשו? אולם כשראו שנענשו הבינו שירדה שכינה למטה. ועל פי זה תירץ החיד"א עוד את קושיית המהר"ל איך בן י"ג שנה עד כ' מביא חטאת והרי אינו חיוב כרת וכדי להתחייב חטאת צריך תנאי שחייב על זדונו כרת (כמובא בהוריות ח.) ועל פי הנ"ל מיושב דכיון שבזמן שבית המקדש היה קיים הייתה השראת השכינה ואז גם בן י"ג שנה ישנו בכרת לפיכך מביא קרבן.
"וידם אהרן" (י-ג) בגמרא בברכות (ו:) נאמר 'אגרא דבי טמיא שתיקותא' כלומר השכר של השהייה בבית האבל זה השתיקה. וביאר בספר גיליוני הש"ס של רבי עקיבא איגר זצ"ל שהביא מספר חסידים שצדיקים במיתתם קרויים חיים ולפיכך מוציאים את הרבים ידי חובתם, כרבי, שהיה מגיע לביתו בכל ערב שבת ומקדש עבור כל בני ביתו ומוציאם ידי חובה משום שנקרא חי יכול להוציאם ידי חובה, ואם כן אז מה הצער בפטירתו הרי הוא נחשב כחי? אלא תירץ על פי הירושלמי (ע"ז פ"ג) שכבר אין בין הצדיקים אשר נסתלקו לצדיקים החיים כי אם הדיבור שעל ידי שנסתלק הצדיק אין דיבורו נשמע ללמד אותנו כבתחילה ולפיכך המתאבלים שותקים כי בזה ניכר ההפסד והחיסרון.
וכן כתב הספר פרחי שושנה בשם החפץ חיים למה כתוב 'וידום' ולא 'ויחריש'? לפי שאדם גם כשהוא מחריש אפשר להכיר את מצב לפי הבעת פניו אולם על הדומם אין אפשרות להכיר כלום ולכן כתוב וידם כמו דומם שלא היה ניכר על פניו הצער אפילו לא בחימוץ פנים.
וכן אמרו חז"ל על 'וידם אהרן' במסכת ברכות 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה', ובספר 'מרביצי מוסר ותורה' מספר על אסון שקרה לאחד מהסוחרים בבריסק שכל ספינותיו נטבעו בים והפקיד שלו חשש לספר לאדון על האסון הגדול והלך לרב יוסף דב סולובייציק לעצה מה לעשות ואמר לו הרב שיניח בידו את המכתב שמספר על האסון. ויקרא לאיש ואחר כך בא אליו הסוחר ומצא את הרב לומד מסכת ברכות ושאל את הרב למה הוא לומד כל כך קשה והסביר לו הרב שהוא לא מבין את מאמר חז"ל בברכות 'חייב אדם לברך על הרעה כשם שמברך על הטובה' ואז הסוחר התלהב ואמר לרב שהכל לטובה וצריך להאמין וחיזק את הרב בהתלהבות, ואז הרב הביא לו את המברק והסוחר קרא אותו וישר התעלף ואז הרב אמר 'חייב אדם' האדם תמיד נשאר חייב בקיום הדבר הזה כי אף פעם הוא לא מקבל בשמחה את הרעה כשם שמקבל את הטובה לכל נאמר קודם 'חייב' ואחר כך 'אדם'. (יקרה מפנינים)
שבת שלום
ר' יוסף מודזגברישוולי הי"ו מלוד
