פרשת נשא
ברכת הכוהנים
כתוב בספר הזוהר הקדוש: בשעה שהכהן נושא כפיו צריכים הציבור לישב באימה וביראה, ולדעת שאותה השעה היא עת רצון בכל העולמות. ומתברכים עליונים ותחתונים ואין דין בכולם. ושנה תנא לפני רבי שמעון: כל מי שמצטער מחלום רע יבוא בשעה שהכוהנים נושאים כפיהם ויאמר: "ריבונו של עולם, אני שלך וחלומותיי שלך…" וכו'. ולמה? לפי שהיא שעת רחמים בכל העולמות, ומי שנושא תפילתו בצערו, נהפך לו הדין לרחמים.
להלן סיפור עוצמתי ומצמרר שסיפר שליח חב"ד בבלגיה הרב שבתי סלבטיצקי:
אספר לכם סיפור שסיפר אחד משליחי חב"ד בארצות הברית, שיש לו בית כנסת גדול ופעיל מאד. רוב המתפללים שם מודרניים, וברכת כוהנים בחוץ לארץ היא אירוע מיוחד. על הרקע הזה, התנהגותו של אחד היהודים הייתה תמוהה – בכל פעם לפני ברכת הכוהנים, הוא פשוט יוצא החוצה. השליח חשב שאולי הוא ממהר לביתו, והחליט לשכנע אותו להישאר עד סוף התפילה. באחד מהחגים הזמין אותו לסעודת חג בביתו אחרי התפילה. האיש הסכים, אך קצת לפני ברכת הכוהנים קיפל את הטלית ויצא. כשהתפילה הסתיימה, השליח גילה אותו מחכה לו בחוץ. הם צעדו לבית השליח, והתיישבו לסעודת חג. השליח שאל: "למה אתה מקפיד תמיד לצאת לפני ברכת הכוהנים?" האורח החוויר והחל לספר: "בזמן השואה הייתי באושוויץ. חיינו 800 אנשים בצריף אחד, ישנים שמונה על דרגש עץ משופע, בלי שירותים, עם קצבת אוכל מצומצמת מאוד. אחד האסירים היה יהודי מיוחד – 'הרב של המחנה'. הוא עודד אותנו לשמור שבת וחגים, הקשיב לצרותינו וחיבק אותנו מכל הלב. בערב אחד הוא אמר: 'בעוד שבועיים פסח, אנחנו חייבים לערוך ליל הסדר. צריך להשיג מצה שמורה'. בסיוע משרת של מפקד המחנה, אפו שתי מצות כשרות. בערב הסדר, הרב קרא את ההגדה, חילק חתיכת מצה לכל אחד, ודמעות רבות זלגו מכולם. בלילה זכינו לאכול מצה שמורה, כאן באושוויץ." לפתע נכנסו נאצים והבחינו ב-800 אסירים יושבים על הרצפה. אחד מהם שלף אקדח וצעק: "מי ארגן את הכינוס?" האסיר סירב להסגיר את הרב. הנאצי איים להרוג את כולם. אז הרב נעמד, קרע את חולצתו, והראה את ליבו: "אני ארגנתי את הכול, הרוג אותי אם אתה רוצה". רגע לפני הירי, הנאצי עצר וחייך חיוך שטני. למחרת הוא אסף את כולם, הצמיד את האקדח לרב וסיפר לכולם על מעשיו, והרב ביקש זכות אחרונה – לתת ברכת כהנים לאסירים. הוא הרים את ידיו, עמד בברכת כהנים, והתחיל לברך: "יברכך ה'… וישמרך…" האסירים עמדו מורכני ראש, וים דמעות נשפך. היה זה בכי בלי קול. "לא יכולתי לשכוח את ברכת הכוהנים ההיא", סיים היהודי.
לאחר השחרור נסע לאמריקה. בתחילה עזב את היהדות, רצה להתבולל, אך המחזה של ברכת הכוהנים של אותה שבת נשאר מול עיניו. התחתן עם אישה יהודייה, שלח את ילדיו לבית ספר יהודי, ושמר את הזיכרון הזה בליבו. האורח הסביר לשליח: "אני יוצא החוצה לפני ברכת הכוהנים כדי לא לשכוח את הזיכרון של אותה ברכה, היא חרוטה בליבי לעולמי עד". השליח התבונן בו, נדהם מהכוח הפנימי ומהזיכרון שנשמר בלב במשך שנים רבות. הוא הבין שהחוויה של ברכת הכוהנים, רגע אחד של קדושה בתוך זוועת השואה, הייתה גורלית עבורו. זה מה ששמר אותו יהודי, חזק ואמיץ, ולא איפשר לו לאבד את עצמו או את צלם אלוקים שבו. היהודי הוסיף: "גם היום, כשאני שומע ברכת כהנים אני נזכר ברגע ההוא. אני לא עוזב את ברכת הכוהנים שלי בחוץ כי אני רוצה לשמר את הזיכרון הזה עבורי ועבור משפחתי. זה מה שמחבר אותי לשורשיי ולמסורת שלי". השליח חייך והרגיש כיצד מסר הסיפור נוגע לכולם.
"הלוואי ונשאף לשמור גם אנחנו זיכרונות כה קדושים בלבנו, אירועים שמחזקים אותנו באמונה ובאהבת ישראל", אמר. וכך הסיפור של ברכת הכוהנים באושוויץ ממשיך להדהד גם לדורות הבאים, להזכיר את כוחה של נשמה יהודית, את האמונה בעזרת ה' ואת חשיבות השמירה על המסורת. האורח שמר את הזיכרון הזה לעולמי עד והסיפור הזה נותר עדות לגדולת האדם, לניצחון הרוח ולכוח של ברכת הכוהנים בתוך הקושי.
יהי רצון שנזכה לגאולה האמיתית והשלימה בבניין בית המקדש ובביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.
סימון יוסף ג'אנאשוילי – לוד
