פרשת 'קרח'
בארבעים שנות מנהיגותו עמד משה רבינו בפני קשיים ואתגרים שונים מבית ומחוץ, אך מעולם לא העלתה כלפיו קריאת תיגר אישית כפי שנעשה בדבר במחלוקת קורח ועדתו. במחלקת זו חברו קורח בן יצהר בן דודו של משה עם דתן ואבירם בני אליאב שהיו מנכבדי שבט ראובן (אליאב אביהם היה בן בנו של ראובן) בניסיון נמרץ ומרושע לקרקע את מעמדו הרם של משה בדיני השבטים יוצאי מצרים.
לדברי חז"ל היו דתן ואבירם מאז ומתמיד מתנגדים חריפים למשה רבינו. הם הם שני העברים הניצים שבגללם נאלץ משה הצעיר לברוח ממצרים למדין, הם הם שהמרידו את בני השבטים כנגד משה, כשנלחצו על ידי חיל פרעה אל חוף ים סוף ביום השביעי ליציאת מצרים, הם הם שהותירו מן המן, חרף, האזהרות הברורות של משה, והם הם שהטילו במחנה ישראל את הקריאה המרדנית המסוכנת 'ניתנה ראש ונשובה מצרימה'.
יש מקום לשער שגם במחלוקת קורח ועדתו היו דתן ואבירם הגורם הדוחף והמתסיס ביותר. את זאת אפשר להסיק גם מתשובתם החריפה למשה, השולח לקרוא להם כדי לנסות להגיע עמהם להשלמה ולפיוס, והם משיבים: 'המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר'. וכאן בא הביטוי הברור של תפיסת עולמם של דתם ואבירן שמצרים היתה כאילו לישראל ארץ זבת חלב ולדבש, ומשה הוציא משם את בני עמו כדי להביא עליהם כליה במדבר הגדול והנורא. תפיסה 'גלותית' כזאת של מתנגדי משה היתה עלולה לסתום על מפעל חייו של משה להביא את בני ישראל כעם בן חורין לארץ האבות היעודה להם מאת הבורא. משום כך חריפה כל כך תגובתו של משה במחלוקת זו. שכן משה יודע, שמפעל חייו העצום מוטל בשעה זו על כפות המאזניים, וכדי להצליח בהמשך פועלו דרושה כאן הכרעה ברורה וחד משמעית לעיני כל העם.
הכרעה זו נתגלתה במהרה באורח דרמטי וחותך, כשפתחה האדמה את פיה ובלעה חיים את ראשי המתנגדים למנהיגותו של משה.
על הכתוב: 'ויחר למשה מאד' מעיר רש"י: נצטער עד למאוד שכן משה רבינו, שהיה כליל השלמות במידות ובמעשים טובים לא יכול היה להגיע בשום פנים לידי כעס וחרון אף כלפי הזולת וגם בשעה שפגעו בו דתן ואבירם בדברי הסתה קשים בנוכחות רבים מאנשי דעת קרח לא בא משה לידי כעס.
ומספרים על האדמו"ר מחב"ד רבי מנחם מנדל מליובאוויטש בעל הצמח צדק שכל ימיו הי נזהר שלא לבא לידי כעס, וכאשר הרגיזוהו לפעמים הבריות, והצדיק חש שהוא מגיע אל סף הכעס מיד ביקש ממשמשו שיגיש לו ספר 'יורה דעה', וכך היה אומר:
'חכמינו ז"ל אומרים בכמה מקומות בש"ס ובמדרשים. שכל הכועס כאילו עובד זרה. יוצא אפוא שאני עומד עתה בפני שאלה חמורה לא פחות משאלות של איסור והיתר, לכן איני רשאי להתיר לעצמי לכעוס, עד שאעיין תחילה היטב בדברי הפוסקים ואראה אם קיים היתר כלשהו לאדם לכעוס על חבירו'.
ותוך כדי העיון ביורה דעה שיקע עצמו הצדיק בהלכות שלפניו, וכך פגה כליל תחושת הכעס כלפי אלו שהרגיזוהו. ובכן עד היכן צריכים אנו לפסוע אחרונים למען השלום? מאמצים רבים שהשקיע הגאון רבי חיים מוולוז'ין כדי להשלים בן שני יהודים פשוטים שהסתכסכו ביניהם. העירו לו מקורביו, שאין זה לפי כבודו של הרב להשפיל עצמו כל כך ולהקדיש מזמנו על עניינים של מה בכך. השיב הגאון למקורביו: שנינו במסכת יומא 'המתפלל צריך שיפסע שלוש פסיעות לאחוריו ואחר כך יתן שלום', נמצאנו למדים שבגלל השלום צריך לפעמים לפסוע כמה וכמה פסיעות אחורנית..
יה"ר שיתקיים בנו הפסוק מתנא דבי אליהו שתלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, וכל בניך למודי ה'.
לע"נ רחל בת בנימין ודינה אשת יוסף
הרב אברהם מיכאלשוילי הי"ו מלוד
