פרשת 'האזינו'
חג הסוכות שונה מחג הפסח ומחג השבועות. פסח ושבועות קשורים באירועים מיוחדים – פסח הוא זמן יציאת מצרים, וחג השבועות הוא יום השלמת היציאה ממצרים, לאחר הספירה של חמישים ימים מיום יציאת מצרים. לעומתם, סוכות אינו קשור באירוע כלשהו, אלא כל עניינו של החג הוא הציווי והמצווה לשבת בסוכה. לכן לא מסתבר שבני ישראל, בהיותם במדבר, חגגו את חג הסוכות. הלוא כל עניינו של החג הוא זכר לענני הכבוד שהקיפו את בני ישראל במדבר, וממילא אין מקום לעשות 'זכר' לענני הכבוד בשעה שהם עדיין יושבים בתוך ענני הכבוד עצמם (יש גם הסבורים שעל-פי ההלכה לא יכלו לקיים אז את מצוות הסוכה, בהיותם בתוך הענן, שכן זו 'סוכה בתוך סוכה').
אם אמנם בני ישראל לא חגגו את סוכות בהיותם במדבר מתעוררת שאלה על טעם החובה לבצוע 'לחם משנֶה' גם בחג הסוכות. הטעם לחובה לבצוע שתי כיכרות לחם בשבת וחג הוא שזה זכר למן – הלחם השמימי שאכלו בני ישראל במדבר. בשבת ובחג המן לא ירד מן השמים, אלא בערב השבת והחג הייתה יורדת מנה כפולה. לכן מניחים 'לחם משנה' בשבת ובחג. אך אם במדבר לא חגגו את חג הסוכות, נמצא שבחג הזה המן ירד כרגיל, ואם-כן מה הטעם לחובת ההנחה של 'לחם משנה' גם בחג הזה?
למעשה בדברי חז"ל יש חילוקי דעות אם אמנם המן לא ירד ביום-טוב. יש האומרים שהמן שָבת רק בשבת, אך ביום-טוב ירד המן. על-פי הדעות האלה נדרש טעם אחר לחובת ההנחה של 'לחם משנה' בחג. הטעם הוא שדינים רבים של יום-טוב נלמדים משבת. למשל, הקידוש בליל החג וההבדלה בצאתו נלמדים מן הקידוש בליל שבת וההבדלה בצאתה. עוד דוגמה: עונג חג, שאותו הרמב"ם לומד מעונג שבת: "כשם שמצווה לכבד את השבת ולענגה, כך כל ימים טובים, שנאמר: 'לקדוש ה' מכובד', וכן ימים טובים ייאמר בהן 'מקרא קודש'".
בדינים האלה יש מן החידוש, שכן הקידוש בליל שבת וההבדלה בצאתה הותקנו במיוחד לשבת. כך הציווי "זכור את יום השבת לקדשו", שהוא המקור לקידוש ולהבדלה, כדברי הרמב"ם: "זכרהו זכירת שבת וקידוש… בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה". גם מצוות העונג והכבוד נאמרו בשבת, ככתוב "וקראת לשבת עונג, לקדוש ה' מכובד". ובכל-זאת הוקשו כל הימים-טובים לשבת, שכן גם בהם אמרה התורה "מקראי קודש", והמשמעות היא ש"כולם שבתות ה' הן". כך גם בעניין 'לחם משנה', אנו חייבים בו בחגים ובכלל זה בחג הסוכות, מכיוון שחייבים בו בשבת.
(תורת מנחם)
