פרשת 'וישב'
בתחילת פרשתנו מופיע הפסוק: "אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע-עשרה שנה". בקריאה פשוטה יש להציב פסיק אחרי המילה יעקב, ולקרוא "אלה תולדות יעקב", ואז מגיע ההיגד הבא – "יוסף בן שבע-עשרה שנה"; אולם תורת החסידות מחברת את יעקב ליוסף: "אלה תולדות יעקב – יוסף". יש כאן אמירה פנימית, שעיקרו של יעקב הוא יוסף. כלומר, יוסף יישם וביצע למעשה את תפקידו ומהותו של יעקב. כידוע, ליעקב אבינו היו שני שמות – 'יעקב', המורה על דרגה נמוכה, ו'ישראל' – המורה על דרגה רוחנית עליונה, מלשון 'שר א-ל'. אם-כן, מדוע אומרת כאן התורה שיוסף הגשים דווקא את התפקיד של 'יעקב', של הדרגה הנמוכה יותר?
התשובה טמונה בהסבר שהעניקה רחל לשמו של יוסף: "יוסף ה' לי בן אחר". רחל לא אמרה "בן שני" וכדומה, אלא דווקא "בן אחר", ובכך רמזה על תפקידו של יוסף: לעשות מ'אחר' – 'בן'. להפוך את מי שבבחינת 'אחר' שיהיה בדרגת 'בן'. בכללות, זו העבודה של בירור הנפש הבהמית. הנפש האלוקית היא בבחינת 'בן', ואילו הנפש הבהמית היא בבחינת 'אחר'. עניינו של יוסף הוא לברר את הנפש הבהמית ולהפוך גם אותה ל'בן'.
עבודה זו היא עיקר תפקידו של יעקב, מלשון 'עקב': יש לקחת את ה'עקב', הדברים הנחותים, ולבררם ולזככם. יש לגלות ולחשוף את הקדושה האלוקית שבהם ולרוממם לתורה ולאלוקות. עבודה זו מוטלת על כל יהודי בזמן הגלות. אמנם זו דרגה נמוכה יחסית, דרגה שנקראת 'יעקב' (לעומת הדרגה העליונה יותר, 'ישראל'), אך לאמיתו של דבר, דווקא על-ידה אפשר לגלות את עצם הנשמה ממש, ולהגיע למרחב האין-סופי. כפי שנאמר בגמרא, שדווקא ליעקב נאמרה הברכה "ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה", שהיא ברכה ל"נחלה בלי מְצָרים".
עניינו של יוסף, "יוסף ה' לי בן אחר", אמור לא רק על העבודה בבירור וזיכוך הנפש הבהמית, אלא גם על יהודי שני. יש לנהוג בדרך זו ולהפוך את מי שבבחינת 'אחר', ל'בן'. צריך לצאת אל יהודים הרחוקים מתורת ה' ועבודתו, ועלולים להיחשב בבחינת 'אחר', ולקרבם לתורה ולמצוות, עד שיהיו בבחינת 'בן'. זה גם-כן מה שנאמר על יוסף: "נתן מלחמו לדל". כשמקרבים יהודי שהוא 'דל' בתורה ובמצוות, מתוך הארת פנים – זוכים גם-כן להארת פנים מלמעלה, שהקב"ה מקרב אותנו. ומתמלאת הבקשה בספר תהילים: "רועה ישראל האזינה, נוהג כצאן יוסף", ועד הסיום: "השיבנו, האר פניך וניוושע" – הארת פנים מלמעלה, בבחינת "באור פני מלך חיים". (תורת מנחם)
