פרשת דברים
עסקים עם הקדוש ברוך הוא:
בת בכורה הייתה לו ליוסף דוד המכונה דוד'ל ושושנה רייזל שמה, בת שמונה עשרה הייתה ולפיכך הגיעה לפרקה. שמחה מהולה בעצב אפפה את בני הבית, כמעט שנה אחר שנה נולדו לשושנה רייזל אחים ואחיות אחד עשר במספר, מן השמים חולקו הבנים והבנות בשווה אלא שהבנות הן אלו שנולדו ראשונה דבר המחייב את אבי הבנות בהיערכות נרחבת ורבה של נדוניה עבור כולן.
אצל דוד'ל עניין זה הפך לנטל רב שהלא בין כה וכה קשה הייתה עליו הפרנסה היומיומית. את הפרוטות המעטות שהרוויח מידי יום שלשל לכיסו של מושיקו גרציאני החנווני המסור שהיגר מספרד אל העיירה המזרח אירופאית על מנת להזין את בני ביתו בכיכר לחם מעט גבינה כחושה ומספר ביצים.
בשל כך פנו אליו "יועצי" העיירה והורו לו לבל יסמוך על בקשת עזרה וסיוע מתושביה "שמהם לא תצמח ישועה" כדברם. למען כבודם ראוי לעשות סיבוב אצלם אולם ברור שמן הסכום הפעוט שיצטבר מנתינתם לא מחתנים ילדים.
"גש לשרגא פרידמן הגביר סוחר העצים של העיירה" לחשו לו, "סכומי עתק טמונים תחת רצפת ארמונו, אם תצליח לשכנעו הנך מוציא ממנו נדוניה נכבדה ביותר".
למען האמת ידעו כולם שלהוציא רובל מאוצרותיו שווה להוצאת מים מן הסלע שרק משה רבנו יכל להוציא מימיו והם הרי אינם משה רבנו. למחרת עם שחר השכים דוד'ל התפלל תפילת השחר בדמעות ולאחריה הילך מהסס קמעה אל עבר ביתו רחב הידיים של פרידמן.
הוא נקש בדלת ולבו החסיר פעימה, אחד מן המשרתים פתח את הדלת ואמר לדוד'ל בחביבות "כן אדוני הכנס בבקשה תכף יקבל האדון פניך", זמן קצר לאחר מכן יצא הגביר מן המטבח וכוס חלב רותח בידו "שב דוד'ל יקירי אני כבר שולח להביא לך משהו לשתות" כשבכך גילה הגביר חביבות יתירה ומפתיעה למדי.
לאחר כמה חילופי מילות נימוסין נשף דוד'ל עמוקות ופתח פיו "צריך עזרה אני רבי יהודי, בתריסר ילדים שיהיו בריאים חנני הבורא שש בנות וששה בנים והפרנסה דחוקה עד למאוד, כעת בחסדי ה' הגיעה בתי בכורתי לפרקה וזקוקה היא לנדוניה נכבדה שתאפשר לי להשיאה, וזו איננה בידי.
התכרכמו פניו של הגביר ושאל, "וכי ישר הוא בעיניך לגלגל לפתחי בקשה כבדת משקל זו? הרי אף שזיכה אותך הבורא בשתים עשרה נשמות טהורות אין זה הגון שהמטלה בנישואיהן תוטל על אחרים כי אם על האב ממנו נולדו?? אינך יכול להפיל עול כבד שאינו מוטל על צווארי"!!
נדהם! פנה דוד'ל אל היציאה בעודו ממלמל חרישית לכיוון הגביר וסחרחורת איימה למוטטו "אכן, זו באמת אינה בעייתך האישית". אלא שלפתע חש דוד'ל כוחות טמירים בוקעים מעמקי לבו השבור, ובטון צלול נשא דברו אל הגביר "ישמע ידידי מר פרידמן, למדונו חז"ל ששלשה שותפים באדם הקדוש ברוך הוא, אביו ואימו. האב והאם מעניקים בשר עצמות דם וגידים והקדוש ברוך הוא נופח בו נשמה טהורה, אנוכי מר פרידמן היקר שתים עשרה שותפויות כאלו עשיתי עם בורא העולם ובכך הוכחה יש לי כמה אוהב אותי וסומך הוא עליי. ובסירובך לסייע בנישואי בתי הנך משליך שותף בכיר של בורא העולם"!!
כך סיים דוד'ל את המונולוג וטרק את הדלת.
מופתע מתדהמה, אץ פרידמן אל הדלת וקרא בקול "דוד'ל עצור!! הגד לי כמה נדרש עבור נדוניית בתך אלף רובל, אלפיים רובל, תגיד"?
"לפחות חמש אלפי רובל", השיב דוד'ל!
"קיבלת" צעק הגביר "קיבלת, בוא היכנס וקח את חבילתך"!!!
כששב דוד'ל פתח הגביר את כספתו ושלף ממנה שק בד ובו חמש אלפי רובל אותו הושיט לדוד'ל כשהוא מוסיף ברכות ואיחולים לשמחת הזוג החדש. "ואל תשכח להזמין אותי לחתונה, גם אני שותף, הלא כן"?? "בהחלט", אמר דוד'ל "אין שותף טוב ממך"!
בתחילת פרק ב' בפרשתנו כותבת התורה "רב לכם סב את ההר הזה פנו לכם צפנה": "ואת העם צו לאמר אתם עברים בגבול אחיכם בני עשו הישבים בשעיר וייראו מכם ונשמרתם מאד": "אל תתגרו בם כי לא אתן לכם מארצם עד מדרך כף רגל כי ירשה לעשו נתתי את הר שעיר": "אכל תשברו מאתם בכסף ואכלתם וגם מים תכרו מאתם בכסף ושתיתם": "כי ה' אלקיך ברכך בכל מעשה ידיך" וכו'.
למתבונן תיראה לכאורה סתירה בפסוקים, שעל הפסוק הראשון "פנו לכם צפנה" נאמר במדרש רבה שרמז הוא שנדרשים ישראל להצפין עצמם, כלומר שאין היא הוראת שעה לאותו זמן טרם כניסת ישראל לארץ, אלא הנהגה לדורות היא כפי שביאר הכלי יקר שם שאף אם תהיה הצלחה לישראל בענייניהם לא יגלו זאת לאומות העולם. לפי שבעיני האומות כל הצלחת ישראל גזולה היא מהם בשל לקיחת יעקב את ברכות עשיו במרמה, לכך נדרש ישראל לנהוג בענווה ובצנעה. וכלשון הפסוק "פנו לכם צפנה" שעל ישראל להצפין עצמם.
ועל הנאמר בהמשך הפסוקים "אכל תשברו מאתם בכסף" וכו', "כי ה' אלקיך ברכך" וכו', מבואר במדרש שאמר משה לישראל שיתירו כיסם היינו שיפתחו אוצרותיהם שמא יאמרו האומות עבדים ועניים היו לכן הראו להם עושרכם. וכפי ביאור רש"י על הפסוק "כי ה' אלקיך ברכך" וכו' שצריכים ישראל להראות עושרם ולא עניים על מנת לא לכפור בטובתו של ה' שהעניק את העושר לישראל.
לפיכך סתירה יש שתחילה נדרש ישראל להצניע את העושר, ואחר כך מבואר שצריכים ישראל להראות עושרם ולא להצניעו?
יש לדעת שנמשלו אומות העולם לחיות הטרף התוקפות את זולתן באחת משתי סיבות, א'- כאשר רעבות הן, ב'- כאשר חשות הן מאוימות. אלא שהבדל מהותי יש בין סיבות אלו שסיבת הרעב תגרום לחיית הטרף לתקוף רק את החלש הימנה, לעומת זאת סיבת האיום תגרום לה לתקוף אף את החזק הימנה.
כן הוא הדבר באומות העולם שעלולים הם לתקוף את ישראל במלחמה או כשתאווים המה בהצלחתם ואז יילחמו בם רק כאשר חלשים ישראל מהם, או כאשר חשים הם מאוימים ואז עלולים להילחם בישראל אף כאשר חזקים ישראל מהם.
ולפיכך מיושבת הסתירה היטב, שלעולם אל להם לישראל להתגרות באומות שמא יבואו האומות להילחם בהם אף כשחזקים ישראל מהם לפי שחשים המה מאוימים וכחיות הטרף המאוימות ינהגו, כנאמר "אל תתגרו בם".
ובמה שנאמר "אכל תשברו מאתם בכסף" וכו', וכן "כי ה' אלקיך ברכך" וכו', שאז נדרשו ישראל לגלות ולהראות עושרם, הוראה זו לזמן מוגבל הייתה שהוא זמן כניסת ישראל לארץ שעמוד הענן הולך לפניהם יומם ועמוד האש לילה וענני הכבוד חופפים עליהם תמיד שאז ישראל בחוזקם ותוקפם אין האומות יילחמו בהם אלא כשירגישו מאוימים לקיומן ולא כשתאווים לממונם, ולכן אל לישראל להתגרות בם כאמור אלא שבזמן זה ראוי לישראל להראות עושרם ותפארתם להודיע ולפרסם קבלת טובתם מן השמים.
אולם בזמן הגלות נדרש ישראל להימנע אף מהראות עושרו והצלחתו, שלפי שזמן חולשה הוא לישראל יבואו האומות להילחם שתאווים הם לממונם ולכך על ישראל להצניע עושרו כנאמר "פנו לכם צפנה".
עסק עשתה האומה הישראלית עם הקדוש ברוך הוא בכך שקיבלה תורתו, ולפיכך מתנות רבות קיבלה כרכוש הרב וכהגנה המוחלטת מפני המזיקים כתוצאה מעמודי הענן והאש וענני הכבוד. אף דוד'ל עשה עסק ושותפות עם בורא העולם ולפיכך זכה במתנה רבה.
שבת שלום ומבורך.
הרב יצחק אדרת הי"ו מבני ברק
