פרשת פקודי
האחדות היהודית כגוף אחד ממש:
אחד המשפטים היותר מפורסמים בעולם היהודי, היה משפטו של מנדל בייליס שהואשם כמו תמיד ברצח נער נוצרי, כזה שהיכה גלים בכל שדרות העולם היהודי ובכל פזורותיו. התביעה כמו תמיד עשתה עבודת שטח שהמניע המובהק שלה היה אנטישמיות במיטבה, והם הוכיחו באותות ומופתים שבייליס מורשע וצריך למצות אתו את כל חומרת הדין. באחת הטענות המרכזיות של התביעה, הוזכרה אמרת חז"ל (יבמות סא'.) "אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם" – וטען הקטגור בפני השופט הרי לך כי היהודים מתירים את דמנו הגויים בהתייחסם אלינו כבהמות. רבה של אוקראינה דאז ר' יעקב מזאה זצ"ל, קיבל מברק דחוף מר' מאיר שפירא זצ"ל ראש ישיבת חכמי לובלין, בו הוא קיבל הסבר נפלא בנוגע למאמר הנ"ל הנוגע אלינו.
וכך ביאר ר' מאיר שפירא זצ"ל – כלל ישראל למרות שהוא מורכב מיחידים רבים מכל מקום הוא כגוף אחד, לעניין שאם יש יהודי בצרה הרי הדבר נוגע לכלל האומה, כשם שיד הכואבת הדבר כואב לכלל הגוף. ואכן הרב מזאה אמר את הדברים והוסיף נופך וכך הוא אמר לשופט – וכי אם גוי באיזושהי פינה בעולם היה נידון למוות חוץ מבני משפחתו הקרובים, היה עוד מי מבני מדינתו כואב את הדבר, לעומת זאת הנה כאן יהודי אחד שלא כולם מכירים אותם, ויותר מדויק שהרוב לא מכירים אותו, וכל העולם היהודי רועש וגועש על כך. אז חז"ל לא התכוונו להתייחס לגויים כבהמות, אלא למובן של ההרגשה המאוחדת המאפיינת אך ורק את העם היהודי.
כלפי מה הדברים אמורים. על הפסוק (שמות לט' לב') "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' את משה כן עשו". אומר האור החיים הקדוש "והגם שלא עשו אלא בצלאל וחכמי לב, שלוחו של אדם כמותו וכאילו כל ישראל עשו. והגם שלא מצינו שעשה בצלאל אלא במאמר ה', ולא הם שלחוהו, אף על פי כן הרי הסכימו עליו". ובפירושו השני עומד האור החיים על כך שהתורה הראתה כאן את העובדה שכלל ישראל מזכים איש את חברו, כך שכל אחד עושה כפי יכולתו ובכך מזכה את האחרים.
ובזה מיישב את העניין הבא – הרי הקב"ה ציווה אותנו בתריג' מצוות. ולא שייך שיהיה אחד שיעשה את כולם. שכן יש מצוות הנוהגות רק אצל כוהנים, ולא לויים ולא ישראלים יכולים לעשותם אותם. וכן לגבי לויים שיש הנוהגים רק בהם ולא אצל האחרים. יש מצוות השייכות לנשים, שלא מתאימים כלל וכלל אצל גברים. והרי ידוע בספרים הקדושים כי הרמח' מצוות עשה מכוונות כנגד רמח' איברים, ושסה' מצוות לא תעשה מכוונות כנגד שסה' גידים. ואם כן איך יגיע האדם לשלמותו האישית, בעוד לא את הכל הוא יכול לקיים. אלא על כורחנו חייבים אנו לומר כי כלל ישראל אגודים וקשורים זה בזה, והתורה מתקיימת מכח הכללות של עם ישראל, ואחד מזכה את האחרים שלא יכולים לקיים את המצוות.
לכן על כל מעשה המשכן על שלל הנדבות והמלאכות שהיו בו, נאמר "ויעשו בני ישראל ככל אשר ציוה ה' ", כולם כקולקטיב. וכאילו כל אחד מכל ישראל הביא את יג' הסוגים השונים מהם נדבו לעשיית המשכן. כי זהו הכח של הכלל.
וכשם שזה לטוב הוא הדין למוטב. המדרש מספר (ויק"ר פד' ו') על אחד שהיה בספינה והחליט מטעמים אישיים שהוא מחפש קצת גיוון, ולא מספיק לו האבזור של חדרו בספינה בה הוא הפליג, לשם כך הוא הביא קונגו וכלי עבודה, והחל לקדוח ברצפת התא, במטרה שתהיה לו גישה ישירה אל המים שמתחת ללא צורך לעלות לסיפון ולרדת בספינה מתאימה. כמובן מיד הזעיקו את אנשי הביטחון של הספינה שגערו בו, והחלו ברישום פלילי של סיכון חיי אדם. הוא תמה וכי מה עשיתי, מה זה נוגע לכם אם אני קודח בתא שלי. אמרו לו שוטה שבעולם, נכון שהחדר הוא נפרד אך כולנו חולקים את אותה רצפה, ועם הרעיונות שלך חיינו עוד יהיו בסכנה קיומית של ממש.
וכתב הרא"ש (ברכות כ'.) "שכל אחד מישראל ערב הוא בעבורם, ועליו היה להצילם מן העוון ולפטור אותם מן המצוות". כיון שכולם מאב אחד ומשורש אחד יצאו. וכמו שכתב האר"י ז"ל (בטעמי המצוות) "דע כי כל ישראל סוד גוף אחד של נשמת אדם הראשון כנודע אצלנו. וכל אחד מישראל הוא אבר פרטי, כי זה הערבות שאדם ערב בשביל חברו אם יחטא, שהכל נשמה אחת. והגופים פרטי אברים הענפים של האילן". לכן יכול יהודי אחד להוציא את חברו במצוות שאינן חובת הגוף כתפילין וכדו' מדין ערבות.
וזהו העומק במאמר חז"ל הנ"ל אתם קרויים אדם ולא אומות העולם – כיון שכלל ישראל קיבלו את התפקיד לתקן את חטאו של אדם הראשון, ולא אומות העולם. לכן הם קרויים אדם על שמו ולא אומות העולם.
ולפי זה מתבארים דברי חז"ל (יומא פו':) "תניא היה ר' מאיר אומר גדולה תשובה, שבשביל יחיד שעשה תשובה מוחלים לו ולכל העולם כולו". ובטעם הדבר ביאר ר' מנחם עזריה מפאנו זצ"ל (מאמר חיקור הדין ח"א יא', וכפי שביאר בדבריו ר' מיכל זילבר שליט"א) שכיון שכלל ישראל ערבים זה לזה, אזי כשאחד מתעורר לשוב לאביו שבשמים, תשובתו מעוררת תוספת קדושה ואור לשורש נשמתו המצויה בעולמות העליונים, ומשם האור משתלשל עד לחלק נשמתו המצוי כאן בעולם התחתון, והיא מכלה ומסלקת את כל הטומאה והחלאה שהייתה מנת חלקו עם חטאו. וכשהתוספת מגיעה לשורש נשמתו למעלה, שם כל שורשי נשמות כלל ישראל קשורים ואגודים זה בזה, הרי הוא גורם ישיר המשפיע על כולם תוספת קדושה ואור, וגם מהם הטומאה מסתלקת. נמצא שאחד השב בתשובה כדבעי, מזכה את עצמו ואת כל העולם כולו בחסד עצום שאין לשער ולתאר.
ללמדנו עד היכן מגיעה חובת, ומאידך זכות הערבות ההדדית שלנו כאח לאח.
הרב מיכאל מירון הי"ו מלוד
