פרשת דברים
"אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן בַּמִּדְבָּר בָּעֲרָבָה מוֹל סוּף בֵּין פָּארָן וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן וַחֲצֵרֹת וְדִי זָהָב" (דברים א, א).
משה רבנו ע"ה, הרועה הנאמן, שמסר נפשו עבור כלל ישראל, מוכיח את בני ישראל, ברמז, על ידי אזכור המקומות בו חטאו. כתוב בגמרא בבא מציעא (נט ע"ב): 'אמר מר זוטרא בר טוביה אמר רב ואמרי לה אמר רב חנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא ואמרי לה אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנא לן מתמר דכתיב (בראשית לח, כה): הִוא מוּצֵאת וְהִיא שָׁלְחָה אֶל חָמִיהָ..' מה היה שם, האם תמר לא הוכיחה את יהודה באותות ומופתים שטעות בידו?! אבל רואים אנו שעשתה את הדברים ברמז, שמרה היא על כבודו של יהודה, גם זה שמוכיחים אותו יש לו כבוד, אותו אין צריך לרמוס. תמר מסרה את עצמה למיתה, ידעה שהיא הרה, וברחמה נמצאת תקוותו של העם היהודי לדורותיו, ממנה יבוא בית דוד, המשיח. אבל את הכל היא מקריבה בשביל לשמור על כבודו של יהודה שאינו צודק. גם כשמוכיחים צריך לדעת להוכיח, אפשר גם ברמז, ואם יש יהודי שיכול לקחת את הדברים אל לבו ולהיפגע, מוטב לו לאדם, כדברי הגמרא, שיפיל את עצמו לכבשן האש ואל ילבין פניו של חברו.
האור החיים הקדוש מבאר את מילת 'בָּעֲרָבָה' שהיינו שהמוכיח צריך להוכיח בעַרֵבוּת. בצורה עדינה, כדי שישמע השומע, יקבל ויבין. וכפי שכתוב (משלי ג, ד): 'וּמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהים וְאָדָם..' אם מעירים לאדם בצורה שאינה נכונה לא רק שיכול להיות שלא תתקבל התוכחה, אלא מן הסתם שהנזק יהיה גדול מהתועלת, שהרי ייתכן שייעלב ויפגע, ונעשה כאן אפילו איסור.
בשם הזוהר הקדוש אומרים, שמה שכתוב (ויקרא יט יז): 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ..' שצריך להוכיחו שלש פעמים. בתחילה הוֹכֵחַ, בסתר, בינך לבינו. אם לא ישמע אזי אומר הפסוק תּוֹכִיחַ, יוכיחנו שנית ליד חבריו ואוהביו, ואם לא ישמע גם לזה חזר הכתוב ואמר אֶת עֲמִיתֶךָ, והיינו שיוכיחנו בגלוי ויניחו.
אבל, מוסיפים בשם הזוהר הקדוש דבר נורא: כל זה נאמר רק כשיודע המוכיח שלא יתבייש! אך אם יודע בו שיתבייש בתוכחה זו אסור לו להוכיחו אפילו פעם אחת בסתר!
וכך כותב הרמב"ם (הלכות דעות פ"ו): 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ היינו שיוכיח בעדינות ולא ידבר אתו קשות, שהרי כך הסבירו חכמים בגמרא (ערכין טז ע"ב) שכאשר אתה בא ומוכיחו, אסור להלבין פניו, והיינו שבאותה השעה אין פניו משתנים מבושה, ואת זה לומדים ממה שנאמר בהמשך הפסוק: 'וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא..' שבאותה שעה שאתה מוכיחו, לֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא שתביישו, שהרי אסור להלבין פני חברו ולהכלימו..' ומוסיף הרמב"ם: 'וכל שכן ברבים..' ומשמע שהדברים אמורים הן הקטנים והן בגדולים. גם כשבאים להוכיח ילד צריך לדעת לא לביישו.
ובגמרא (ערכין שם) כתוב עוד: 'אמר רבי אלעזר בן עזריה תמיהני אם יש בדור הזה שיודע להוכיח..' והסביר רש"י: 'שיודע להוכיח דרך כבוד שלא יהיו פניו משתנים'. הרי זה מדהים. מדובר על דור התנאים קדושי עליון, דור של אנשים שאינם קרוצים מחומר גס כמותנו ואם הם כבני אדם אנו כחמורים.. אבל הם, התנאים הקדושים, חששו שאינם יודעים להוכיח.
ובכל זאת אין פירוש הדבר שאין למי שרואה בחברו דבר מגונה להוכיחו, שהרי היא מצות עשה 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ..' פירוש הדבר היינו שהמוכיח, קודם שיוכיח יכלכל דבריו וצעדיו איך לומר ומה לומר וכפי שמצאנו דברים נפלאים בדברי השל"ה הקדוש בפרשתנו.
השל"ה הקדוש על הפרשה מביא על המשך הפסוקים שמשה רבנו מוכיח את ישראל ובתוך דבריו מספר מעלתם ואומר להם (דברים א, יג): 'הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים וגו" מסביר השל"ה הקדוש שכשרוצים להוכיח מישהו צריך לספר בשבחו כדי שיקבל התוכחה. ושעל זו הדרך ניתן להסביר הפסוק במשלי (ט ח): 'אַל תּוֹכַח לֵץ פֶּן יִשְׂנָאֶךָּ הוֹכַח לְחָכָם וְיֶאֱהָבֶךָּ..' אל תוכח לאדם בלשון לֵץ, בלשון זלזול. איזה לֵץ אתה, רשע, כך וכך גרוע אתה. זה אסור! כך הוא לא ישמע, כך הוא ישנא. הוֹכַח לְחָכָם, תוכיחו בלשון חָכָם. תן לו כבוד. איזה חָכָם אתה, צדיק, בטח לא שמת ליבך על הדבר.. הרי חרפה היא לאיש גדול כמוך לעשות כדבר הזה.. כך הוא שומע, כך הוא אוהב, כך הוא מקבל מוסר! הכל צריך להיות בדרך של ענוה, בדרך של כבוד.. וכמובן באהבה.
מספרים, שפעם אחת הגיע לאדמו"ר רבי מאיר מפרימשלאן זצ"ל יהודי להתברך. ראה הצדיק שיהודי זה מלא בעוונות ורצה להוכיחו כדי שיחזור בתשובה. פנה אליו ואמר לו: 'כתוב בתהלים (נא, א-ב): לַמְנַצֵּחַ מִזְמוֹר לְדָוִד; בְּבוֹא אֵלָיו נָתָן הַנָּבִיא כַּאֲשֶׁר בָּא אֶל בַּת שָׁבַע. ושאל, איך אמר – מִזְמוֹר לְדָוִד? הרי נתן בא להוכיחו. קִינָה לְדָוִד היה צריך לומר. ועוד שאל, מה שייך כאן מילת 'כַאֲשֶׁר בא'. אלא ביאר, שכאשר נתן הנביא בא לדוד המלך להוכיחו, בא אליו כדרך שהוא בא אל בת שבע. בסתר, באהבה, במזמור, כך הוא ישמע. הבין אותו יהודי מה אמר לו הצדיק ברמז וחזר בתשובה שלמה.
החפץ חיים כשהיה הולך בדרכים למכור את ספריו נקלע לאיזה פונדק. עוד הוא יושב והנה מגיע יהודי מבוגר ומבקש כוס שיכר אותה הוא מריק בלגימה ללא ברכה.. רצה החפץ חיים לגשת אליו ולהעיר לו על ההתנהגות הלא נאותה שלו. מיד ניגש אליו המוזג ולחש לו: 'אל תאמר לו כלום, הוא קנטוניסט.. הוא נחטף מהוריו בגיל צעיר ועבר יסורים קשים. הוא אינו יודע כלום ואם תעיר לו יכול הוא לכעוס ולהגיב בצורה קשה..' חייך החפץ חיים וניגש אל אותו קנטוניסט לשעבר: 'רבי יהודי, סיפרו לי שאתה קנטוניסט, שעברת דברים קשים, רצוני לומר לך: יהי חלקי איתך.. אתה צדיק! איך עברת יסורים כאלה ונשארת יהודי.. אני מקנא בחלק שלך בגן עדן..' וכך המשיך והמשיך עד שאותו יהודי נדבק בו ולא עזבו עד שחזר בתשובה שלמה..
וישנו מקום שצריך להיזהר ביותר במצוות התוכחה, בתוך ביתו של האדם. שם צריך להיזהר יותר מכל.. שהרי בביתו רגיל הוא בדיבור ובלא כוונה יכול הוא לפגוע באשתו, בבניו, בבנותיו. בגמרא בשבת (לד ע"א): 'אמר רבה בר רב הונא אף על גב דאמור רבנן שלושה דברים צריך אדם לומר בתוך ביתו עם חשיכה, עשרתן, ערבתן, הדליקו את הנר. צריך לומר את הדברים בניחותא כדי שבני בינו יקבלו את דבריו. אמר רב אשי אני לא שמעת את דבריו של רבה בר רב הונא וקיימתי את זה מסברא..'
גם בביתו צריך האדם לדבר בנחת, ברוגע, רק כך יכולים בני הבית לקבל ממנו..
ועוד כתוב בקהלת (ט, יז): 'דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים מִזַּעֲקַת מוֹשֵׁל בַּכְּסִילִים..' הדברים הנאמרים בנחת נשמעים ומתקבלים על הבריות יותר מזעקתו וצעקותיו של מי המתנשא למשול עליהם..
אומר היה מורנו ורבנו המשגיח הגה"צ רבי חיים וולקין זצ"ל, כתוב בתורה: 'הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ..' ובגמרא בבא מציעא (לא ע"א) נאמר: 'הוֹכֵחַ אפילו מאה פעמים משמע..' היה המשגיח מסביר שזה כמו רופא, שנותן מרשם לקחת כדור אחד בכל יום, הרי מי שייקח את כל הכדורים ביום אחד לא רק שלא יועיל לעצמו אלא אף יזיק לעצמו. כך היא התוכחה, אין צורך לומר הכל בפעם אחת אלא לפי העניין אפשר גם להוכיח את אותה התוכחה במאה פעמים.. במינון נכון.. בתחילה הוֹכֵחַ, אחר כך תּוֹכִיחַ, אֶת עֲמִיתֶךָ.. בסבלנות, בלי לחץ.. כך נבטיח את קבלתה, כך נבטיח את השינוי.
הרב שמואל בראשי הי"ו מירושלים
